נפתח את הדיון בשעירי יום הכיפורים בקושיה שהטרידה שנים רבות את רבי יעקב מולין-סגל, המהרי"ל, מן הפוסקים החשובים והמשפיעים ביותר ביהדות אשכנז: "אמר מהר"י סג"ל, שכל ימיו פליאה בעיניו מפני מה אנו מאריכין בפיוטים על שעיר הפנימי יותר מעל שעיר המשתלח, והלא הפנימי לא היה מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו, ושעיר המשתלח הוא המכפר על כל עבירות!".
המהרי"ל עומד על קושי גדול העולה מן הדרך שבה הבינו חכמים את תפקיד השעיר הפנימי של יום הכיפורים.
בתורה נראה ששעיר זה הוא אחד הקרבנות החשובים בעבודת היום: יחד עם השעיר המשתלח הוא מכפר על כל חטאי עם ישראל. אך בתורה שבעל-פה נוצרה חלוקת עבודה לא-שוויונית בין השעירים: השעיר המשתלח נושא עמו לעזאזל את כל פשעי עם ישראל, "הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות". ואילו השעיר הפנימי מכפר אך ורק על איסור כניסה בטומאה למקדש, וגם זה דווקא במצב שבו האדם ידע שהוא טמא, שכח זאת, נכנס למקדש, ועדיין לא נזכר בטומאתו ("יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף", משנה שבועות פ"א, מ"ג).
כיצד ייתכן שכפרת השעיר הפנימי ביום הכיפורים היא כפרה כה מצומצמת? ומאידך, כיצד יכול השעיר המשתלח לכפר לבדו על כל עבירות עם ישראל, כאשר לא נעשה בו כמעט שום מעשה-עבודה במקדש?
נראה כי המפתח להבנת העניין טמון בשאלת היחס בין שני שעירי יום הכיפורים. בסוגיות הגמרא אפשר למצוא שתי דרכים עקרוניות בהסבר היחס הזה: לפי גישה אחת, העולה מדבריו של רבי שמעון, מדובר בשני קרבנות נפרדים שהזיקה ביניהם נגמרת ברגע שבו נערכו עליהם גורלות וכל אחד הוקצה לייעודו. אולם לדעת רבי יהודה הקשר בין שני השעירים הדוק הרבה יותר. כך למשל, כפרת השעיר המשתלח תלויה לדעתו בכך שיישאר חי עד שתתבצע כפרת הדמים של השעיר הפנימי (ולא בווידוי או בשילוח שנעשים בשעיר החיצון עצמו).
כלומר, שני שעירי יום הכיפורים מהווים תהליך אחד, דו-שלבי, של כפרה: בשלב ראשון מוזה דם השעיר הפנימי בקודש, ובשלב שני מתוודה הכהן על השעיר החיצון ומשלח אותו. משום כך, בניגוד לשאר הקרבנות שבמקדש, אין צורך בהזאת דמו של השעיר המשתלח, או בווידוי על השעיר הפנימי.
התהליך הדו-שלבי הזה משקף את ההבדל המהותי שבין יום הכיפורים לשאר ימות השנה. כפרת עוונות קיימת בבית המקדש בכל ימות השנה, בקרבנות החטאת והאשם. כפרה זו מתמקדת בתיקון מקומי של כל חטא וחטא: על כל עבירה שעשה האדם עליו להביא קרבן שיתקן אותה. אך ביום הכיפורים אין אנו מתמקדים בחטאים אלא בשורש שלהם: בקשר שבין האדם לבוראו. משום כך אנו מכפרים בראש ובראשונה על טומאת המקדש. מנקים את הלכלוך והחלודה שהצטבר בו לאורך השנה כולה (בזוהר נקרא יום הכיפורים בשם "יום הניקיון").
כאשר מטהרים את הנקודה הפנימית של הקשר, מלמדת עבודת יום הכיפורים, העבירות מאבדות את משמעותן. הן הופכות לקליפות ריקות, נתלשות מעל עם ישראל, נטענות על ראש השעיר המשתלח עמן לעזאזל, ומתכפרות מאליהן בלי שיש צורך בעבודה נוספת ובהתייחסות נפרדת לכל אחת ואחת.
לקריאת המאמרים שפורסמו בשנה שעברה
הכותב לומד ומלמד בישיבת הר עציון וחוקר בארגון רבני צהר
המאמר מבוסס על הספר "מבית לפרוכת - פשט עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים". ניתן להשיג בחנויות הספרים ובאתר 'מרכז הלכה והוראה', לפרטים: office@halachaed.org.il; 02-547-4542