"אני חושב משמע אני קיים" במילים אלו הפיג דקארט מעט מן הספקנות שהיתה אופיינית לנקודת המבט שלו ושל בני דורו על העולם. הוא מצא הוכחה לכל הפחות לקיום האנושי או למחשבה האנושית.
מאחר שהתודעה ניתנת להוכחה, הרי שזו מוכיחה כבר מאליה את קיומנו החומרי.
במסכת קידושין קובעת הגמרא קביעה הדומה דמיון מסוים לקביעתו של דקארט. במסגרת דיון על תנאי בקידושין מוצעים כמה תנאים שאפשר שאדם יציב בעצם מעשה הקידושין. אדם יכול לקדש אישה "על מנת שאני חכם" או "על מנת שאני גיבור" וגם "על מנת שאני עשיר". אלא שעל מנת לבחון אם חלו הקידושין בכל אחד ואחד מן המקרים, יש להכריע מהו התוכן של היות חכם, גיבור או עשיר. הגמרא מציעה את אמת המידה לחכמה, גבורה ועושר. חכמה: "אין אומרים כחכמי יבנה, כר' עקיבא וחביריו, אלא כל ששואלים אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה". גבורה: אין אומרים כאבנר בן נר וכיואב בן צרויה, אלא כל שחבריו מתיראים ממנו מפני גבורתו". עושר: "אין אומרים כרבי אלעזר בן חרסום וכ' אלעזר בן עזריה, אלא כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עושרו" (קידושין מט, ב, וראו: תוספתא קידושין ג, ח). לבירור המושגים הללו, אם כן, שולחת אותנו הגמרא אל הרחוב, אל הדימוי שיש לאדם. אם הדימוי שלו הוא של חכם, עשיר או גיבור לפי העניין הוא ייחשב לכזה גם להלכה, הקידושין ייתפסו כי התנאי התקיים. המשותף לחכמה לגבורה ולעושר הוא היותם יחסיים. מבין שתי האפשרויות: לייחס חכמה לשלמה המלך בלבד, ולייחס חכמה לכל מי שיודע קרוא וכתוב, בחרו חז"ל בדרך האמצע – להקשיב למה שמקובל לומר על אדם זה בשפת העם. בעל המנחת חינוך ממשיך את הקו הזה לגבי עניין נוסף: כתוב בתורה שהמכה את אביו או אמו דינו מיתה. אולם, עונש זה חל רק אם אותו הורה עומד בקריטריון של "עושה מעשה עמך" וראוי משום כך לכבוד. כלומר, רק אם ההורים הם יהודים כשרים בנם יהיה חייב על הכאתם. אבל כיצד מגדירים יהודי כמי ש'עושה מעשה עמך'? שואל הרב יוסף באב"ד במנחת חינוך, כשהשאלה נשאלת במיוחד לגבי הורים שידועים כעוברי עבירה. והוא משיב: "דזהו (=שזה נקבע) לפי ראות אנשים אם עשה תשובה אמיתית". לדעת המנחת חינוך, קנה המידה ליהודי כשר הוא דעת הסביבה שלו: אנשים בסביבתו הקרובה המרגישים בהבדל ורואים בעיניהם שהאיש שינה את דרכיו. אם התחושה של הציבור היא שהאדם הזה סר מדרכו הרעה הרי שהוא יהודי כשר. אם כעת רואים אותו בבית הכנסת בתפילות, הוא שותף עם הציבור במעשי חסד והוא קובע עיתים לתורה- זהו יהודי כשר (מנ"ח מצווה מח). גם כאן, אמת המידה היא נקודת מבטו של הציבור.
אולם, בשני עניינים קבעו חז"ל רף שונה:
'על מנת שאני צדיק'- אפילו רשע גמור - מקודשת,
שמא הרהר תשובה בדעתו.
'על מנת שאני רשע',
אפילו צדיק גמור - מקודשת,
שמא הרהר דבר עבודת כוכבים בדעתו.
בניגוד לעושר ולחכמה, ואפילו בניגוד להגדרת "יהודי כשר", שהוא מושג חברתי, צדיקות וגם רשעות אינם תלויים בדברים הניכרים כלפי חוץ, ועיני הציבור ונקודת מבטו אינם מועילים להגדרות הללו. הגדרת 'רשע' ו'צדיק' קשורה לעצם ויסוד עמידת האדם לפני ה'. לעיתים משתנות המדרגות הללו בהינף מחשבה שאינו גלוי לעיני אדם. על כן, תמיד יהיה ספק שמא הרהור של תשובה הפך את הרשע לצדיק.
המחשבה, ההרהור החולף מגדירים את זהותו הכי בסיסית של האדם. את משמעות ישותו וקיומו בעולם הזה. אם עצם המחשבה היא עוגן מוחשי לקיום שלנו, מחשבה טובה היא היא אנחנו. הרי שהזכות לחשוב יכולה לחלץ ממעמקים את מי שצלל אל עבר הייאוש ואיבד את זכות הקיום שלו. את מי שחש שהקרקע נשמטה מתחת רגליו, שהקב"ה שכח אותו ולא חנן אותו במבט. הוא יכול "לחשוב" ובעצם המחשבה הוא מניח את הרגל בדלת וקובע שהוא ישנו, שהוא קיים. שאי אפשר לסגור עליו את השערים. הכניסה למקום הזה של המחשבה לעתיד, של היכולת לטעון טענה, והעמידה לפני ריבונו של עולם בתחושת יש, היא עצמה התשובה. ההכרה בקיום האישי, הידיעה והוודאות – הן עצמן תשובה על ההעדר ועל הבריחה. הקב"ה נפח באדם נשמת חיים וההכרה בנשמה זו מתפשטת באדם ומשפיעה על כל מעשיו. ההכרה בכך שהחלק הפנימי, הרוחני, ההרהור הכמוס הוא החלק הדומיננטי הקובע ומתווה את דרכו של האדם היא תקוותו. וכדברי הרב קוק "ככל שהמחשבה האלוקית מתגברת באדם היא חודרת יותר בתוך עצמיותו, היא מזככת את כל מעשיו".
הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא דיקנית הסטודנטים וראשת תכניות בית המדרש לנשים במכללה האקדמית הרצוג