הפיגוע שהתרחש בל' תשרי תשע"ו, בו עלו שני מחבלים על קו 78 בארמון הנציב בירושלים, חמושים באקדח ובסכין והחלו לטבוח בנוסעים, נצרב בזיכרוני. צמרמורת ותחושת חלחלה עזה ובעיקר פחד מצמית. זאת הייתה תקופה רצופת פיגועים של מפגעים בודדים ללא תחכום רב, והתחושה הזו שאין לך מה לעשות, ואתה רק מתפלל שאותך זה לא יפגוש, מבהילה ומשתקת.
מכללת אמונה בה אני לומדת קרובה מאוד למקום הפיגוע, הרגשתי כל כך חשופה ומאוימת, מחשבת את הצטלבות הדרכים בה עלול לפגוש אותי מחבל. בכל יום אני נוסעת לירושלים במסלול קבוע ללימודים, שכולל את התחנה המרכזית ולאחריה עולה לרכבת הקלה עד רחוב יפו ומשם באוטובוס למכללה. המחשבה שלי כנראה הקדימה את המאוחר.
כשבוע לאחר מכן, בעודי חוזרת הביתה מהמכללה במסלולי הקבוע, יורדת בשעה 18:00 מהרכבת הקלה לכיוון התחנה המרכזית, עומדת מול התחנה לפני מעבר החציה ומחכה לאור ירוק. שעת ערב נינוחה וסתמית. אנשים ממהרים, רוצים להגיע הביתה ופתאום את השלווה הזו מפרה צווחה מקפיאת דם, שכמו יצאה מתוך סיוטיי: "מחבל!!!"
אני רואה משהו לא ברור בזווית העין ומתחילה לרוץ עם ההמון. יריות נשמעו ללא הרף, אני רצה הכי מהר שאני יכולה ומחפשת לי מקום מחסה, שקט ושוב צרחות "מחבל!!!"
אנחנו נכנסים לתחנה המרכזית בטוחים ששם נרגיש בטוח, ושוב צעקות "מחבל". אני רצה עם עשרות אנשים מבועתים סביבי, כולנו מחפשים מחבוא בטוח.
אני ועוד מספר אנשים מתחבאים מאחורי המקררים של קפה נאמן. הלב הולם בפראות ואני שומעת את הלבבות של מי שאיתי, שותפי גורל, זרים שמתאחדים פתאום בשעת מצוקה. בחורה לצדי בוכה בפלאפון וצורחת "אני לא רוצה למות!!!". אנשים מתעלפים סביבי והדמעות שוטפות את פניי.
לאחר כשעה פרטי האירוע וממדיו מתגלים: מחבל אחד, שניסה לעלות לאוטובוס ודקר אישה כבת 70. האירוע נגמר מהר, היריות היו של החיילים, אבל ההיסטריה והפחד של כל האנשים הם שהפכו את האירוע לאירוע מבהיל של כמעט שעה! שעה של היסטריה ותחושה איומה.
התחושות האלו נצרבו בזיכרוני וכיוצרת, בחרתי להתמודד איתו דרך הכתיבה והבמה. אמש הופעתי עם הקטע במופע "ספוקן וורד" בגולה הירושלמית. מעל מאה אנשים נכחו באירוע, מבוגרים, צעירים, חילונים ודתיים, התחושה שכולנו יחד בתוך זה הייתה חוויה עוצמתית. הנה הקטע לפניכם:
אחד מתחבבי זה לטייל
אבל רק בארץ ישראל
כששואלים אותי על חול אני עונה בקול ברור
שאני לא מרגישה פספוס, אני לא מרגישה איזה צורך בריגוש.
אני אוהבת את הארץ,
ארץ יפהפיה באמת שמכל טוב יש בה,
ויש בארץ עיר אחת מיוחדת שאותה במיוחד אני אוהבת
שכאילו כל הזמן מזמזמת בה מנגינה של "אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים"
עיר בגוונים של זהב ותכלת וחומות סביב לה.
הרי את, הרי ירושלים
עיר השלום זהו שמה!
מי היה מאמין שעם אחד עם חלום
עם שהיה מפוזר בין כל ההמון
יחליט להתאחד ולהקים מדינה
וכנגד כל הסיכויים קמו ועשו החלטה
כולם התאחדו, לחמו, ועשו המון גאווה
זאת מדינה שבה ראוי שילדי יגדלו, שילמדו ממעשיהם של אלו שנלחמו
והכי חשוב שירגשו ביטחון
כי אם בלי ביטחון זה לא בא בחשבון
לכולנו יש חלום קטן שיהיה קצת שקט נפשי, לפחות לכל מי שמשיך דרכי
וככה עשו הורינו ונלחמו רק למענינו
וכל אלה שמסרו נפשם על אדמתם
בזכותם אני כאן
וכמו במלחמה יש נפגעים ולא כולם לצערנו, יוצאים מרוצים
אבל אחרי 70 שנה של מדינה
כזאת עצמאית ומדהימה
אני גאה לשיר
"להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים"
אני עולה לירושלים, רק כי אני חייבת
אני לומדת שם,
כן, כן שמעתי על פיגוע או שניים.
הייתי בפיגוע
לא לא , לא נדקרתי, אבל אני פגעת חרדה
כן זה משהו נפשי, זה לא כל כך נראה
אז הכול ברוך ה' נראה בסדר
אבל בפנים מתחוללת סערה, אחר אותה ילדה
שלירושלים כל כך אהבה
לבוא ולטייל, לגעת באבני הכותל
בלי חיל ורעדה, בכל הזדמנות רק לנשום אותה
"אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים"
והכי הילדה רוצה,
ככה, בלי שום סיבה,
שהמוות לא יחכה לה בפינה
אני סתם לחוצה? נראה אותך אם היית פגעת חרדה!
אתם חושבים שזה עובר?
זה רק נראה, זה מחמיר יותר ויותר
כל פיגוע שנוסף, זה ללב ישר נאסף
אבל החיים ממשיכים והכול נראה כל כך רגיל
זה נקרא גם פוסט טראומה
רק שלא רואים את זה פיזית,
זה בה בדרך כלל בלילות זה צץ ככה בין החלומות
אני חיה עם זה,
אין לי ברירה, החיים ממשיכים וכולם רצים
זה נקראה טראומה, פוסט טראומה
אבל אני די ממהרת היום, דווקא יש לי טרמפ הביתה, ממש חלום
ליד הפיצוץ של קיוסק, כן כן ליד בנייני האומה, איפה שהיה פעם הפיגוע,
לא לא, לא הפיגוע שאני הייתי, פיגוע אחר
לא, לא, לא בגלל זה קוראים למקום פיצוץ של קיוסק זה נקרא כך עוד לפני
ממש במקריות גם שם היה פיגוע
לפני זה אני עוברת ליד קפה נאמן בעיר כן, איפה שהייתה פיצה סוברו והתפוצץ שם מחבל
ואז אני עולה על הרכבת הקלה שלא מזמן היה בה, פיגוע דקירה
ואני עוברת בשוק מחנה יהודה, אל דאגה!
יש איתי מספרים למקרה ביטחון
זה לא נראה חשוד, גם אף אחד לא יעצור אותי וישאל "היי מחמוד"
אל תשאלו אותי
איך כל פינה בעיר, הפכה לאירוע זיכרון
ואיך כל חפץ שנשכח הפך להיות בלתי נסלח
ואסיים בתפילה לה'
אלוקי אברהם, יצחק ויעקב
האם גם אותי אתה שומע לרוב?
רק תפילה קטנה אשא
הם דואגים להרוג אותנו
אז אולי נתחיל להתרכז בנו
בואו לא נתאחד רק במלחמות ונאהב אחד את השני בלי פשרות
כי היום זה לא ברור, לחיות
ואל תשכחו אותנו החרדתיים יום יום על חיינו הנו נלחמים
וקצת חום ואהבה לא תזיק,
כי עלינו לא כל כך שמים...
אנחנו לא כל כך נראים
כמו שאומרים אנחנו
השקופים
ולסיום סיומת, אם אפשר שכולנו נעמוד דום
ונשיר את סוף ההמנון
ובקשה אחת אחרונה נא לשיר עם כוונה!
"להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים"
הכותבת היא סטודנטית שנה ד' בחוג לתאטרון במכללת אמונה