אבי, לפני 20 שנה נהרגת בקרב בלבנון בעת פעילות מבצעית והיית רק בן 20. כמה דברים התרחשו מאז, למרות שהזמן עמד מלכת.
למדנו לחיות עם הכאב במאבק יום יומי. הזיכרונות והגעגועים לא מרפים. אובדן וגעגוע הם שני דברים שלא ניתן להחזיר.
ההורים הזדקנו, הנכדים התגייסו והולכים בדרכך. יפה לראות בכל אחד מהם את תכונותיך - מסירות, נאמנות לעם ישראל רצון לתרום ו לשרת. הם ערכיים האחיינים שלנו, היית גאה בהם. וגם אורי אברהם ממש חדש רק בן חודש.
סיפור חייו ונפילתו של אבי לימואיצילום: באדיבות המשפחה
אני מתגעגעת לתקופה שטיילנו ביחד והיינו בחו"ל, הוקסמת מהטבע, המדבר והמעיינות. הקדמת את כולם באהבה הזאת שלך לארץ.
איזו רגישות לאחר הייתה לך. היום זה ממש התפתח, אך אתה כבר לפני 20 שנה דאגת לשלב חניכים עם צרכים מיוחדים בפעילות בתנועת נוער. זה לא היה מקובל. יש תופעות בארץ שקורות והיית מתעצבן מהם, בפוליטיקה בספורט.
היית אלוף במשחקי לגו ואם היית איתנו בטח היית משתתף בתחרויות בניית דגמים. כמה אתה חסר פה, השקט שלך הנועם התמימות והפשטות של החיים שאפיינה אותך.
כריכת הספר לזכרו של אביצילום: באדיבות המשפחה
אני לא יודעת איך היית מגיב לכל מיני פעולות הנצחה שעשינו לזיכרך. מפינת הישיבה והמצפה שקרוי על שמך. הוצאנו ספר היית מאמין? ספר שנקרא "אחד היה אברהם". כן אבי, היית אחד ומיוחד.
גם ספר תורה ופעילות של התנדבות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, נטיעות, סיור ועוד. בטח היית מתחלחל, מכיוון שהיית כל כך צנוע ובטח לא היית מסכים לזה.
אבל אבי, עשינו את זה בשבילנו ,לזיכרון שלנו ,להנצחה של דמותך בחיינו.
מתגעגעת