"הפעם הראשונה בה הראיתי לרבי ציור שלי, הייתה כשחיכיתי לו ליד בניין 770 כשיצא מרכבו. מזכירו פתח את הדלת, אני הסרתי מהר את נייר העטיפה מעל הציור שלי והראיתי לו.
הרבי העיף מבט בתמונה, ועוד לפני שהספקתי לומר לו את שמי ולהסביר שהגעתי לבקש חוות דעת, הוא כבר קלט את כל הניואנסים הדקים בתמונה" מספר בהתרגשות הצייר רפאל נוריאל, המתגורר כיום בלונדון.
"קודם כל הוא דיבר על הידיים. ציירתי את ידיו כפי שנראו לי בתמונה שעל פיה ציירתי, ושם היה נראה שאצבעות שתי הידיים שלובות. אך הרבי העיר לי על כך: 'זה אסור'".
"טעותי נבעה מהעובדה שהתמונה צולמה באמצעה של תנועת יד של הרבי, ולכן היה נדמה לי שהאצבעות משולבות. הרבי הדגים לי איך הידיים צריכות להיראות בציור: יד ימין מונחת על גבי יד שמאל. ושאלתי: 'רבי, האם עלי לשנות את הידיים בציור?' הרבי ענה בחיוב.
"חשבתי לעצמי: הרבי לא רק צדיק, אלא גם בקי במקצוע הציור. כשהידיים קמוצות אתה רואה את הוורידים והדבר מעורר תחושה של מתח. מאחר שפני הרבי בתמונה נראו רגועות, מראה הידיים הנתונות במתח לא התאים לפנים. עכשיו הכל השתנה. צורת הנחת הידיים שהרבי הדגים לי, תגרום לכך שהתמונה תתאזן בהרמוניה מלאה.
"בסיום אמרתי לרבי שאעשה כעצתו. אחר כך שאלתי אותו מה דעתו על ציור פניו, והוא אמר בחיוך: 'זה טוב מאוד, יותר טוב מהאורגינל, יותר טוב מהאורגינל'. הרבי הדגיש את דבריו פעמיים והתרגשתי מאוד. אמרתי בהתרגשות 'THANK YOU, RABBI' (=תודה, רבי). התלהבותי גברה, נישקתי את ידיו וחזרתי ואמרתי 'תודה רבה'... הרבי לחץ את ידי ואמר לסיום: "בשורות טובות".
הרבי מלובאוויטשצילום: רפאל נוריאל
רפאל נוריאל נולד ב-1940 בטאבריז, בירת חבל אזרבייג'אן (בתחום אירן). הוא גדל בבית מסורתי ברוח יהדות ספרד, אך היה רחוק מאוד מקיום מעשי של יהדותו.
את אשתו פגש בביקור בישראל, משם חזרו יחד לאיראן וממנה עברו בהמשך לצרפת.
"כל אותן שנים לא שמרתי על קשר עם היהדות. רק כשבניי גדלו קצת, הרגשתי שצריך קצת יהדות בשביל הילדים והתחלתי ללכת עמם בשבתות לבית הכנסת. רציתי שלפחות בני הגדול רונן ידע יהדות. אני עצמי לא ידעתי אפילו לקרוא בסידור. הייתי מציץ מעבר לכתפו של שכני כדי לדעת איפה עומדים בתפילה" מספר נוריאל.
הקשר עם היהדות ועם חב"ד בפרט, התחזק דווקא סביב קושי גדול שחווה עם בתו שלא דיברה עד גיל חמש. שליחי חב"ד באזור מגוריו שכנעו אותו בזמנו לקבל ברכה ועצה מהרבי ויצרו עבורו קשר עם המזכירות.
'הרבי אמר למסור לכם שנשמע מכם תמיד בשורות טובות' התקבלה התשובה ממזכירות הרבי, ברכה ששינתה את חייה של בתו שהחלה לדבר ואת מסלול חייהם של בני משפחת נוריאל בכלל.
נוריאל רצה להודות לרבי וחשב לנסוע לניו-יורק ולצייר את הרבי: "כשאדם אוהב מישהו הוא רוצה לבטא זאת בדרך המיוחדת לו, וכשצייר אוהב משהו הוא פשוט מצייר אותו, אז רציתי לצייר את הרבי, אבל היה לי קשה מאוד. ציירתי את השייח האיראני, ציירתי גם את הנרי קיסינג'ר, אבל הציור שעלה לי במאמצים הגדולים ביותר היה דווקא – להבדיל – ציורו של הרבי".
איך אתה מסביר את זה?
"לא קשה לצייר מלך גוי. הוא אדם טוב או רע, אבל לא קשור ברוחניות. אפשר לדבר איתו ולהבין אותו כמו כל אדם אחר. אבל ציור אמיתי חייב לבטא לא רק את תווי פניו החיצוניים של האדם, אלא גם - ואולי בעיקר - את פנימיותו, את מהותו, את תוכן נפשו. אם אינך מרגיש הבנה וקשר למהות האדם, אינך יכול לצייר אותו. כשרציתי לצייר את הרבי, גיליתי שהוא יותר מדי רוחני לגביי. הייתי אז רחוק מאוד מיהדות. הבנתי שאם אני רוצה להצליח לצייר את הרבי, אין לי ברירה אלא לנסות להתחיל ללכת קצת בדרכיו ולהתקרב קצת להנהגותיו. פניתי לבחור ישיבה חב"די מפריז שלמד בלונדון, אחד מאלה שבאו אלי הביתה מספר פעמים והציעו לי להניח תפילין. עד אז לא הסכמתי, אבל עכשיו ביקשתי שילמד אותי והתחלתי להניח. אמרתי גם כמה שיכולתי מקריאת שמע והתחלתי גם לשמור שבת.
"יום אחד הרגשתי שאני מוכן לצייר את הרבי. התקנתי בד ענק (קנבס) וישבתי מול הבד הריק, שובר את הראש איך לצייר את דמותו של הרבי. מאחר שאז טרם ראיתי את הרבי פנים אל פנים, הייתי מוכרח להשתמש בצילומים מזוויות שונות כדי למצוא את דיוקנו. לבסוף חשתי שאני מוכן למשימה והתחלתי בשרטוט דיוקן פניו של הרבי".
"מבחינתי ההנחיה הגדולה ביותר שקיבלתי מהרבי היתה לא לעצור לרגע. להתקדם כל הזמן" אומר נוריאל. "זכור לי במיוחד מפגש שהתרחש בינינו בזמן מעמד חלוקת הדולרים. לאחר שיצאנו, קרא לי הרבי לחזור, וכשקרבתי אמר לי: "DON'T FORGET ABOUT GROWING" "אל תשכח שאתה צריך לגדול!".