"מתווה הכותל בוטל בממשלה", כך בישרו כותרות העיתונים. כהרגלנו, גם בנושא הזה עסקנו בעיקר בפוליטיקה. מי תמך ומי התנגד, מי הבטיח ומי לא עמד במילתו. אבל על מה בעצם כל המהומה?
מגוון טיעונים נשמעו בנושא בימים האחרונים. היו שהתנגדו להתערבות של יהדות ארה"ב בעניינים פנים-ישראליים (ועליהם אני חולק; הכותל הוא נושא יהודי יותר מאשר ישראלי). אחרים התווכחו על מספרים – האם הרפורמים הם חצי אחוז או שמונה אחוזים.
אבל האמת היא שכל הטיעונים הללו טפלים אל הטיעון המרכזי, אותו אמר בפירוש עו"ד יזהר הס, מנכ"ל התנועה הקונסרבטיבית בישראל: "מזה הם מפחדים ... העובדה שפתאום גם במקום הכי קדוש לעם היהודי אפשר להנכיח את העובדה שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי הופכת להיות איום אמיתי על הממסד האורתודוקסי. חברים, זה הסיפור, תעזבו הכרה ותעזבו עניינים אחרים, יש פה סיפור שמנסה להוכיח שאפשר לדבר יהודית אחרת ... ולכן ההתנגדות כל כך גורפת" (מתוך ראיון ברשת ב').
האמת? אני מאמין לו. הרפורמים הרי מחקו את ירושלים מסידורי התפילה שלהם. מה להם ולכותל המערבי? מתברר שהכותל הוא רק אמצעי, המטרה היא לספר שיש "יותר מדרך אחת להיות יהודי".
אז לא, מר הס, אין יותר מדרך אחת. בנושא הזה הויכוח איננו בין זרמים שונים ביהדות ואינו קשור ל'ממסד' כזה או אחר. גם החילונים ברובם הם 'חילונים אורתודוקסיים'. הם אולי בוחרים לחלל שבת, אבל לא מספרים לעצמם ששבת בים היא שבת יהודית. אולי הם יתחתנו חלילה עם גוי (באחוזים קטנים בהרבה מאשר הרפורמים), אבל לא יצפו מרב לחתן אותם.
היהדות מגדירה את עצמה בצורה מאוד ברורה, עם אבני יסוד חד משמעיות, גבולות גזרה ברורים והבדלים קטנים רק בניואנסים. מי שבוחר להוציא עצמו מהכלל ולהמציא לעצמו דת חדשה, שלא יצפה לסולידריות יהודית.