"הציונות הדתית שכחה את תל אביב", כך צוטט השבוע ידידי הרב רפי פויירשטיין. תרשו לי להתייחס לגופם של דברים, כי טענה זו נשמעת מפעם לפעם מאנשים שונים. משמעותה היא שאת הציבור הדתי לאומי ומנהיגיו מעניינים שני נושאים: ארץ ישראל והמגזר, ואילו נושאים אחרים כדוגמת חברה וכלכלה, דת ומדינה, חינוך כללי ועוד אינם מעניינים אותו. דומה כי אמירה מכלילה זו, כדרכן של אמירות מכלילות, חוטאת לאמת.
במישור המנהיגות הארצית יש שינוי משמעותי הן בנושאים החברתיים והחינוכיים הרבים אותם מובילים אנשי הבית היהודי והן באמירות הציבוריות, כדוגמת "נאום האחדות" של השר בנט ביום העצמאות, ומאידך נאומה המכונן של מרים פרץ באותו מעמד, שאמנם אין היא נבחרת ציבור, אבל מייצגת את הציונות הדתית במלוא מובן המילה. הבעיה המרכזית היא שעשייה נפלאה זו איננה נחשפת לציבור הרחב והיא מושכת פחות כותרות.
ובמישור האזרחי - האם המלחמה על דרום תל אביב היא בבחינת שכחת העיר? האם הגרעינים התורניים הקיימים ברחבי גוש דן בפרט וברחבי הארץ בכלל מעידים על "שכחת תל אביב"? האם פעילויות של בני עקיבא ויתר תנועות הנוער למען החברה בכל מקום איננה הולכת ומתקדמת? יחד עם זאת ובעקבות תהליכים אלו ישנו גידול ופיתוח של החינוך הממלכתי הדתי באזורים רבים בארץ.
נכון הדבר שבנושאי דת ומדינה ישנה בעיה מובנת בעמדת הציבור הציוני דתי ומנהיגיו. מחלוקות אמיתיות מפלגות הן את הציבור, הן את מנהיגיו הרוחניים והן את מנהיגי הציבור. יחד עם המאבקים הפוליטיים בנושאים אלו, הן יוצרות מציאות לא פשוטה.
אין ספק שצריך לעשות הרבה יותר למען חיזוק האחדות, הערכים המשותפים והשיח המאחד. יצדק מי שיטען שאין די במה שנעשה, אבל נראה לי שאמורה גורפת ומכלילה אינה נכונה בשטח ואיננה מועילה גם כאמירה.
האתגרים התרבותיים, החברתיים והחינוכיים, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, הם רבים. יוזמות רבות וחיובית קיימות בשטח, אם רק נדע לחבר את כולן ולא להשקיע אנרגיות ומאמץ בהדגשת המפריד, מכל צד שהוא, נראה את הברכה שבעלייה מגוונת ורבה זו ונוכל גם להעצימה ולהגדילה.