בערב שמחת תורה נסעו כמה חבר'ה מבית שמש לשמח קשישים בחג בקריית מלאכי.בדרך ארעה תאונת דרכים נוראה בכביש 383 .
2 חברים של הבן שלי : ברכיה סוסלוביץ' ואיתן פלמר ז"ל ,נהרגו בה, ו2 חברים אחרים :נחשון ואלמוג נפצעו פצעים קשים.הם היו בקושי בני 18,ילדים מדהימים,בקושי התחילו את החיים מחוץ לבית. ובשניה אחת,הכל נגמר.
האבל לא היה אבל פרטי של משפחות סוסלוביץ' ופלמר, כל העיר בית שמש הייתה אבלה יחד איתם.
כשקורה כזה אסון כל כך קרוב אלינו, זה צריך לעורר אותנו לחשבון נפש, מה הקב"ה רוצה לומר לנו ,ואיך אנחנו יכולים להצמיח כוחות גדולים וטובים מתוך הנסיון הכל כך קשה הזה.
אני לא יודעת מה בדיוק קרה בתאונה, אבל אני יודעת דבר אחד,
אנחנו חייבים -חייבים להתחיל לנהוג אחרת בכבישים .
מתי בפעם האחרונה נסענו בלי למהר אפילו קצת ?או בלי להתאפר/ להתגלח/ לאכול תוך כדי נהיגה ( 2 ידיים על ההגה...?)
מתי נתנו זכות קדימה בנדיבות לנהג שלפנינו :להשתלב ,לפנות או לצאת מחניה?
מתי לאחרונה לא ניסינו להגיע דקה לפני הזמן שה waze אומר שנגיע? ולא נגענו בפלאפון (בכלל) בנסיעה מעל 15 דקות....?
והאם אנחנו עוצרים ונותנים להולך רגל לחצות את הכביש גם אם הוא מרחק 3 צעדים ממעבר החציה, ולא עומד ממש ומחכה...
והכי הכי ,למה אנחנו אנשים כל כך טובים, עוזרים בכל מה שאפשר למשפחה, שכנים, חברים ,אבל על הכביש כל זה נעלם? איך זה יכול להיות???
אנחנו חייבים שינוי ענק ,דחוף, ועכשיו.
אנחנו חייבים לפתוח את הגמ"ח הגדול ביותר בכבישים, להושיט יד (אמיתית ממש) ולסמן בבקשה לכל נהג ,או הולך רגל, כך שהנהיגה האדיבה באירופה תחוויר לעומתנו, ועד שיהיו לנו 0 נפגעים בתאונות דרכים.
החשבון מאוד פשוט, אם אנחנו נהיה מדהימים כנהגים כלפי ילדים של אחרים, אז נהגים אחרים יהיו מדהימים כלפי הילדים שלנו .
זמן הנהיגה עד היום נתפס בעיני כזמן שאנחנו במילא לא עושים בו שום דבר ...רק נוהגים...אז למה לא לנצל אותו ולאכול משהו תוך כדי...ככה לא נבזבז על זה זמן שנגיע הבייתה, ולמה לא להתקשר לדבר עם בעלי או הילדים בדרך- מאותה סיבה ....אבל התאונה הזו טלטלה אותי כל כך שאני רוצה לומר לכולם :ככה -אנחנו לא יכולים להמשיך!
החלטתי שאני משנה את הנהיגה שלי מהיום.
בעיני הסוד הוא העמדה הנפשית שאיתה אנחנו נכנסים לרכב עם תחילת הנהיגה:
כשאני לא ממהרת ( כי חשוב לי לנהוג רגוע ולהיות אדיבה על הכביש),אז אני שומרת יותר מרחק, אני רואה את הולכי הרגל מספיק מראש ועוצרת להם בכיף, ולא אכפת לי לנסוע לאט אחרי משאית שזוחלת בעליה, כי יש לי מספיק זמן, אני לא נהנית מזה, אבל אני לא אעקוף אותה בצורה מסוכנת מפני שהחלטתי שאני לא ממהרת ,כי לקחתי בחשבון שהדבר הכי חשוב לי זה לנהוג באדיבות .
ועם כל המאמץ הזה עדיין עשיתי שטויות וטעויות בכביש שאני פשוט מתביישת לספר עליהן.
אבל אני לפחות משתדלת...
בהלוויה של ברכיה הרב דרוקמן זעק :"הכבישים שלנו הם מקום סכנה".
לכל אחד מאיתנו בין אם הוא נהג או הולך רגל יש את הכוח להפוך אותם למקום של חסד ורחמים:
אם נהג נתן לנו לחצות את הכביש -לסמן לו תודה רבה,זה לא מובן מאליו שהוא עוצר..
לא לנסוע מהר בגשם(ולהרטיב את הולכי הרגל מהשלוליות),
לא לצפור לנהג שלפנינו אם האור ברמזור התחלף לפני שניה והוא עוד לא התחיל לנסוע.
ועוד ועוד...
אנחנו צריכים לדאוג שבגנים ובבתיה"ס,בתיכונים,בישיבות ,ובאולפנות ידברו מדי שבוע (!) על כללי זהירות בכביש ,
כי כשהילדים שלי מעירים לי על איך שאני נוהגת -אין לי תשובה טובה לענות להם,מלבד לומר להם אתם צודקים.ואני מקשיבה להם -כי לא נעים לי שהם מלמדים אותי איך להתנהג בכביש...
השינוי בנהיגה שלנו לא יקרה בגלל ניידות משטרה וקנסות,הוא יקרה כשאנחנו נחליט לנהוג אחרת.
בכביש 383 ארעו כבר כמה תאונות קשות,משרד התחבורה והרשויות המקומיות באיזור חייבים לדאוג לשפר את תשתיות הכבישים הללו !
אבל אנחנו-אנחנו צריכים לתרום את חלקנו.
אנחנו עם מדהים ! עכשיו צריך שכל אחד יראה את זה למרחוק בכל נסיעה רגילה בכבישים שלנו ...
בלב שבור ואוהב אני מבקשת מכם: הצטרפו למהפכה השקטה הזו, ואנא העבירו את המסר הזה לכל מי שאפשר. מדובר בהצלת חיים.
עם ישראל חי !
שנשמע רק בשורות טובות,