"מהלכת בדרכה" – על נשים ואמירת קדיש

ד"ר יעל לוין בביקורת נוקבת על הפרק העוסק באמירת קדיש ע"י אישה בספרה של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי. "עיון מעמיק חושף בעיתיות רבה באופן השימוש במקורות". תגובת הסופרת: ניתן לקרוא ולשפוט את הדברים בספר

חדשות כיפה ד"ר יעל לוין 19/09/14 12:40 כד באלול התשעד

"מהלכת בדרכה" – על נשים ואמירת קדיש
Shutterstock, צילום: Shutterstock

לאחרונה התפרסם ספרה של מלכה פיוטרקובסקי "מהלכת בדרכה: אתגרי החיים במבט הלכתי-ערכי", בהוצאת ידיעות אחרונות. המאמר הנוכחי מוקדש לעיון בפרק "אמירת קדיש על ידי אישה" בספרה זה (עמ' 257-295, 539-542). והנה, עיון מעמיק חושף כי מצויות בעיות מהותיות לאורך הפרק מבחינת השימוש במקורות שאינן מאפשרות להסתמך עליו. אקדים ואומר כי אינני חולקת ברמה המעשית על האפשרות ההלכתית שנשים בזמננו יוכלו לומר קדיש מעזרת הנשים, ויש לכך סימוכין במקורות, ובכלל זה דעתו של הרב יהודה הרצל הנקין. יחד עם זאת, הפרק שכתבה פיוטרקובסקי בנושא הנדון בעייתי ביותר מבחינת השימוש במקורות וניתוחם, הוא רצוף שגיאות, ועולה ממנו תמונה בלתי מהימנה.

***

פיוטרקובסקי מקדישה מקום נכבד לשו"ת חוות יאיר (סימן רכב), התשובה הראשונה והמרכזית בנושא. השאלה שהופנתה לרב יאיר חיים בכרך באה על רקע מעשה באמשטרדם באדם שציווה לפני פטירתו שילמדו עשרה אנשים בביתו מדי יום תמורת שכר, ולאחר הלימוד תאמר הבת קדיש, בהעדר בנים. חכמי המקום ופרנסיו לא מיחו בבת. הרב בכרך נשאל לגבי עמדה הלכתית זו. הוא סובר כי קיימת סברה לומר שגם לבת יש שייכות לקדיש. האישה מצווה על קידוש השם וכן גם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש הנפטר באמירת קדיש. למרות זאת, הוא פוסק שיש לאסור על אמירת הקדיש, כלשונו: "ולכן בנדון זה שיש אסיפה ברבים יש למחות". זאת מחמת שיש לחוש שעל ידי כך ייחלש כוח המנהגים של בני ישראל, וכל אחד יהיה בונה במה לעצמו על פי סברתו, ויבואו לזלזל בדברי חכמים.

במהלך דיונה בתשובת הרב בכרך מציבה פיוטרקובסקי מה שהיא מכנה "כמה קושיות משמעויות" (עמ' 274). בקושייה הרביעית היא תוהה מדוע מורה הרב בכרך שיש למחות באישה המבקשת לומר קדיש, "ואינו קובע מפורשות שיש לאסור זאת?" (שם). התשובה שהיא מעניקה היא: "משום שאין בכך כל איסור!" (עמ' 277). אולם אין לקבל את פרשנותה המחודשת הזו, וכוונת פשט דברי החוות יאיר היא שלדידו אמירת קדיש על ידי אישה אסורה. חשוב לדעת כי הטרמינולוגיה ההלכתית הנוגעת לאמירת קדיש אינה מובעת במקורות במונחים של איסור והיתר, אלא הביטוי השגור הנוגע להרשאה לומר או שלא לומר קדיש הוא באמצעות הפועל "מחה". אפשר לציין כדוגמה את הנאמר בחיבורו של מהר"ם מינץ, בן המאה החמש עשרה: "... אבל היכא דליכא [=היכן שאין] מנהג קבוע על פי חכמים, וליכא שום תקנה קבוע, שעשו בני המדינה או קהילה, פשיטא דאין [=פשוט שאין] מוחין לאבל להתפלל, והמוחה באבל כאלו מוחה באדם מלעשות מצוה" (שו"ת מהר"מ מינץ, מהדורת דומב, חלק ראשון, סימן מג, עמ' קעו). ההבנה החדשנית שפיוטרקובסקי מבקשת להעניק לעניין אינה נכונה בעליל, היא נובעת מחוסר הכרתה את הטרמינולוגיה המקובלת, ואין לתפוס את דבריו של החוות יאיר במשמעות הרשאה. לכן אין גם לקבל את דבריה אלה: "רב שיפסוק בהתאם להכרעת הרב בכרך, לא יוכל לאסור על אישה לומר קדיש יתומה" (עמ' 277).

פיוטרקובסקי מצטטת (עמ' 275) את דברי ר' יצחק מווינה בספרו אור זרוע לפיהם המנהג במקומו, וכן מנהג בני ריינס, הוא שהיתום עומד ואומר קדיש לאחר "אין כא-להינו". אולם בצרפת נכח שאין מקפידים שהנער האומר הקדיש יהיה דווקא יתום, ונהגו שגם נער שיש לו הורים אמר קדיש. ר' יצחק מווינה עצמו מעדיף את המנהג הנקוט במקומו. על יסוד זאת קובעת פיוטרקובסקי כי מכיוון שלא היה נוהג ברור, "מכאן שניתן להנהיג שגם יתומות תאמרנה קדיש במניין" (שם) כדי שלא ייגרע חלקן במצוות קידוש שם ה', וכן כדי שיוכלו לקיים את מצוות כיבוד הורים על ידי עשיית מעשה לעילוי נשמתם. אולם אין מסקנתה זו מוכרחת ומחייבת כלל, ועובדה היא שאין בידינו עדות כלשהי מתקופת הראשונים לגבי אמירת קדיש בידי הבת, כי אם מתקופת האחרונים בלבד. אם כן, היא מכניסה בצורה אנכרוניסטית אלמנט שאין לייחס כלל למנהג המוקדם. הבחנתה זו אינה נחוצה גם משום שיש פוסקים המתירים לנשים לומר קדיש מטעמים אחרים.

פיוטרקובסקי עושה שימוש בנוסח של שו"ת חוות יאיר שמצויות בו שגיאות אחדות. היא מסתייעת בנוסח התשובה שבפרויקט השו"ת, אולם מצויות שם לפי שעה טעויות שונות בהעתקת הנוסח, המבוסס על הדפוס השני שיצא לאור בלמברג בשנת תרנ"ו. טעויות אלה עומדות להיות מתוקנות בגרסה הבאה של פרויקט השו"ת, בעקבות הערותיה של כותבת שורות אלה. אחת הטעויות הבולטות היא הנוסח "ויבואו לגלגל בו", במקום "ויבואו לזלזל בו".

פיוטרקובסקי עושה שימוש בחיבורים פופולריים שאין ראוי להסתייע בהם, כגון באנציקלופדיה אוצר ישראל ובקובץ אוצר מדרשים, וזאת במקום לחזור למקורות ראשיים או מוסמכים יותר. לעומת זאת, היא אינה מצטטת מחיבורים נודעים, כגון "ספר הקדיש" לרב דוד אסף. היא מבקרת את הרב בכרך על שמזכיר שהמקור לאמירת קדיש הוא במעשה שאירע בר' עקיבא, בציינה שהמעשה המקורי אירע עם ריב"ז. אולם בה בשעה היא עצמה עושה שימוש בגרסה מאוחרת של המקור על ר' עקיבא!

הקושיה האחרונה שפיוטרקובסקי מקשה כלפי החוות יאיר היא: "האם אין חשש שדווקא דחיית שינוי רצוי, שמתאפשר מבחינה הלכתית, יביא לזלזול בחכמי הדור, שאינם משתמשים בכוח שניתן להם על ידי הקב"ה, לקדם את תהליך השינוי המבורך, לעודד אותו ולהביא לקיומו בפועל?" (עמ' 274). אני סבורה שהפניית שאלה מעין זו אל החוות יאיר כנמען אינה במקום כלל, וניסוח ביקורתי זה כלפי אחד מגדולי הפוסקים איננו ראוי, והוא רשאי לסבור אחרת ממנה. זהו המשך מגמתה לנסות ולערער על אמינותו של החוות יאיר מחמת שהוא אוסר אמירת קדיש בידי אישה. ובעיקר פיוטרקובסקי מבקשת להפוך את האיסור הטמון בפסק ההלכה הברור של החוות יאיר להרשאה לאמירת קדיש בידי הבת, כפי שהראינו בלא בסיס ועוגן.

***

מלכה פיוטרקובסקי מביאה לקראת תחילת המאמר על נשים וקדיש מכתב שכתבה הנריאטה סולד (1860-1945) לאחר פטירת אמהּ בקיץ של שנת 1916 לידיד המשפחה חיים פרץ, שהציע לומר עליה קדיש במהלך שנת האבל (עמ' 260-261). סולד דוחה את דבריו בכותבה שגם לאחר מות אביה ולמרות שהיו לו בנות בלבד, סירבה אמהּ שאדם אחר יאמר קדיש, ובנותיו אמרו זאת. לכן סולד סבורה שרצון האם הוא שבנותיה יאמרו אחריה קדיש. היא כותבת שהמנהג היהודי שגברים אומרים קדיש יקר וקדוש בעיניה. אולם משמעות הקדיש בעבורה היא "שהקרוב שנשאר בחיים, מביע את רצונו וכוונתו בפרהסיא, ובאופן בולט, לקבל על עצמו [את] היחס לקהילה היהודית שהיה להורה שלו וששושלת הקבלה לא תינתק מדור לדור, כאשר כל דור מוסיף את החוליה שלו".

פיוטרקובסקי נטלה את נוסח המכתב בתרגומו מאנגלית מתוך תשובתו של הרב דוד גולינקין בנושא "אמירת קדיש יתום על ידי נשים" בספרו "מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות", שראה אור בירושלים בשנת תשס"א, מבלי שציינה זאת. בהמשך נצביע על כך שפיוטרקובסקי נטלה מקורות נוספים מחיבור זה מבלי שעיינה כלל במקורות עצמם. אולם יש להעיר תחילה שסולד החזיקה בדעות ליברליות ומתקדמות. לפי מקורות כתובים היא אמנם שמרה שבת, אולם בהמשך דרכה, במאמר שראה אור בשנת 1923 תיארה את היותה שותפה לייסוד מניין שיוויוני, שבין מייסדיו נמנה גם יהודה מאגנס (1877-1948), שהיה רב רפורמי. במניין זה קוצר נוסח התפילה והוצאו ממנו קטעי התפילה המזכירים הקרבת קרבנות (ספרה באנגלית של שרגל, עמ' 331-333, 377). עיון בקורות חייה של סולד מעמיד בספק, ולמעשה אינו מאפשר, הסתייעות בדמות זו כמושא חיקוי לעניינים הלכתיים, בוודאי לא לנשים אורתודוקסיות. במכתבה של סולד אין מצויות הנמקות הלכתיות המצדדות באמירת קדיש. לכל היותר מצויה כאן כמיהה אישית לומר קדיש, אולם אין בכך די, משום שבדרך כזו של רצון ואיווי - אפשר לבוא חלילה ולבטל הרבה איסורים. במקום אחר במהלך הפרק על נשים ואמירת קדיש פיוטרקובסקי עושה שימוש בדעתה של סולד כ"תנא דמסייע". כך במהלך דיונה על הנחיצות שאמירת קדיש תיעשה בידי צאצאי הנפטר עצמו, בין זכרים בין נקבות, היא מסתייעת בדעתה של סולד: "... ברור שאין זה משנה אם הצאצא המזכה את אביו... הוא בנו או בתו... כפי שטענה הנריאטה סאלד במכתב שצוטט בתחילת הפרק" (עמ' 270). ואין הדברים הללו ראויים.

כאמור, אפשר להצביע על כך שפיוטרקובסקי עושה שימוש מובהק בתשובתו של הרב דוד גולינקין על נשים ואמירת קדיש. דבר זה בולט באופן מיוחד במה שנוגע לציטוטי קטעי מקורות זהים לאלה שגולינקין עצמו מביא, זאת באופן שכמוהו היא מצרפת אותן מילות הסבר בתוככי המקורות עצמם. תופעה זו בולטת באורח מיוחד במקור מחיבורו של ר' שמעון פרנקפורטר, בן זמנו של הרב יאיר חיים בכרך, "ספר החיים", שממנו מביאה פיוטרקובסקי ציטוט קצר: "כי אין לבת בקדיש, לא דין ולא דת, ואין זה אלא 'שטות חסידי', כי הוא כחוכא וטלולא!" (עמ' 278). ציטוט זהה מצוי אצל גולינקין (עמ' 128). אפשר להראות בבירור שהמחברת העתיקה קטע זה ממנו, דבר הניכר בטעות משותפת שכן במקור כתוב: "שטות חסידי' " - דהיינו "שטות חסידים". שימושים נוספים במקורות המצויים אצל גולינקין ניכרים לגבי החיבורים הבאים: מטה אפרים, שדי חמד, תשובה מאהבה ויד יצחק.

פיוטרקובסקי מביאה ציטוט בן שורה מתוך שו"ת יד יצחק לרב אברהם יצחק גליק, וזהו אותו ציטוט המצוי אצל גולינקין. "הנה, אם נלך אחר עיקר הדין, נראה לי דיותר טוב שתאמר הבת קדיש מבן הבת" (מהלכת בדרכה, עמ' 280; גולינקין, עמ' 132). חשוב להזכיר שהרב גליק פוסק אחרת באופן מעשי, על בסיס החוות יאיר ופוסקים נוספים. הוא סבור שבן הבת יכול לומר קדיש, אולם טוב תעשה הבת אם תשכיר בן תורה שילמד משניות לעילוי נשמת הנפטר. לפנינו דוגמה שבה פיוטרקובסקי התעלמה מהפסק המעשי של המחבר. תופעה עקרונית ובעייתית זו של אי-איזכור הפסיקה המעשית של הפוסק במקומות שקיים פער בין עיקרון מכיל יותר בהשוואה לפסק מחמיר יותר, בולטת במקומות נוספים במהלך הפרק של פיוטרקובסקי על נשים וקדיש.

אפשר לציין את הדוגמה המובהקת הקשורה לרב חיים דוד הלוי. פיוטרקובסקי מביאה בראש הפרק ציטוט מתוך תשובה של רב זה (עשה לך רב, ה, סימן לג), קטע שמופיע ביתר הרחבה במאמר עצמו. וזה נוסח הקטע המלא המובא: "ולמה ייראו דברי חכמים כחוכא ואיטלולא, אם תאמר הבת קדיש במניין שבבית? ולמה קשה להסביר שגם בתו היא יוצאת חלציו, וכשמקדשת שם שמים במניין שבבית - עושה נחת רוח לנשמת הוריה, ממש כמו אמירת קדיש ע"י הבן" (מהלכת בדרכה, עמ' 291). מדברים אלה משתמע לכאורה שהרב ח"ד הלוי מתיר אמירת קדיש לאישה באופן גורף. אולם החומר מובא כאן בצורה קטועה. בפועל מדובר בתשובה רחבת היקף של הרב ח"ד הלוי, שבה הוא מסייג את דבריו בקטע המצוטט, ומציב תנאים מפורשים לאמירת קדיש בידי אישה. כך הוא אינו מתיר אמירת קדיש בבית הכנסת מהטעם של חשש להרהורי עבירה אצל הגברים, ומטעם זה עצמו אוסר אמירת קדיש בבית הקברות. הוא מתיר אמירת קדיש במניין שבבית, אולם רק בקרב חוג המשפחה, "ולא בשעה שבאים רבים להתפלל בצבור כנהוג בבתי-אבלים". אולם פיוטרקובסקי לא מצאה לנכון להזכיר ולהביא מידע חיוני זה, וכך מצטייר הרושם המוטעה והמסולף כאילו הוא מתיר לגמרי אמירת קדיש בידי נשים.

הבאה חלקית נוספת של תשובה אשר ראוי היה לאזכר את תוכנה במלואה נוגעת לרב משה פיינשטיין.מלכה פיוטרקובסקי מזכירה את הידרשותו של הרב פיינשטיין לאמירת קדיש בידי נשים בתשובה שנושאה: "אם צריך מחיצה לחוץ (לחצוץ - י"ל) רק בפני מעט נשים" (או"ח, ה, סימן יב) (עמ' 286). היא מביאה ציטוט מתוך תשובה זו שבה הוא מאזכר אגב אורחא את התופעה שלעיתים נהגו נשים להיכנס לעזרת הגברים לומר קדיש: "...והנה בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש..." (שם). בהמשך היא כותבת שהרב פיינשטיין מתאר את נוהג הנשים להיכנס לבית הכנסת ואינו מעיר דבר לגביו (עמ' 288). אולם היא נמנעת מלציין את התנאי המפורש שהוא מתווה של הימצאות אישה בודדת או שתי נשים בלבד כמציאות שאינה מחייבת הקמת מחיצה לצורך תפילה, ואין היתר גורף לכניסת קבוצה גדולה יותר של נשים לעזרת הגברים לאמירת קדיש.

***

אחד המקורות שמביאה פיוטרקובסקי המתירים אמירת קדיש לאישה במניין שבבית הוא דברי באר היטב לר' יהודה אשכנזי על השולחן ערוך, ובהם נאמר: "וכל שכן לבת, אין לה קדיש כלל בבית הכנסת, ואם רוצים לעשות לה מניין - רשות בידם" (עמ' 280). המחברת כותבת שהבאר היטב פוסק כמו הרב יעקב ריישר, שהתיר ב"שבות יעקב" לילדה בת ארבע לומר קדיש במניין שבבית. אולם דברים אלה אינם נכונים בעליל, והמחברת לא זיהתה שהציטוט הוא למעשה סיכום דעתו של בעל כנסת יחזקאל, כמו שנזכר שם מפורשות מעט קודם לכן, עם שמצויה טעות ואמור להיות "ואם רוצים לעשות להם" במקום "לעשות לה". את דעתו של הכנסת יחזקאל מזכירה פיוטרקובסקי עצמה שני עמודים קודם לכן (עמ' 278).

פיוטרקובסקי מביאה את העדות הנוגעת לאמירת קדיש על ידי המשוררת זלדה מתוך ספרה הפופולרי של אסתר אטינגר "זלדה: שושנה צחורה", במקום לעשות כן ממקורו הראשי, ספרה של פרופ' חמוטל בר-יוסף, "על שירת זלדה" (מהדורה מורחבת, תל-אביב 2006, עמ' 14). לקראת סיום המאמר מביאה פיוטרקובסקי תשובה מאת ר' שמואל הרקוולטי ב"מעין גנים" (עמ' 295) בעניין אישה שחפצה ללמוד תורה, וזאת במצוטט מתוך תורה תמימה. אולם כבר הראו במחקר שבעל תורה תמימה העתיק את הקטע הנדון מכלי שני וכי "מעין גנים" הנו ספר אגרונים, ומדובר אפוא במכתבים שמעולם לא נשלחו, קל וחומר שלא מדובר בספר הלכתי.

***

הפרסום הנוגע לספר "מהלכת בדרכה" אומר בין היתר ש"הוא ספר פורץ דרך הניצב בשורה אחת עם ספרי ההלכה של דורנו", והפרק על אמירת קדיש בידי נשים מוזכר כדוגמה לכך. אולם כגודל הציפייה לפרסום ראוי, כך גודל האכזבה.

אחת הסיבות למצב העניינים הנוכחי לגבי "מהלכת בדרכה" היא העובדה שהמחברת עשתה קיצורי דרך ודילגה על לימודי דוקטוראט ממשיים, וקיבלה דוקטוראט של כבוד, דבר שפעל בעוכריה מבחינת רכישת כלים לכתיבה תורנית. לו הייתה עוברת את מסלול הלימודים האקדמי הרגיל, הדברים הללו לא היו מתרחשים. אין ספק בעיניי כי מפאת הבעייתיות בפרק על נשים ואמירת קדיש במתכונתו הנוכחית, הוא לא היה מתקבל אפילו כתזה לתואר שני.

עיוננו זה מתייחס בעיקרו של דבר לפרק על נשים ואמירת קדיש. יש צורך לקיים עיונים מעמיקים מקבילים ביחס ליתרת החומר. אולם כבר ניכר לעין שהבעייתיות אינה מצטמצמת לפרק על נשים ואמירת קדיש וכי מצויה בעייתיות כלשהי בפרק על נשים ותלמוד תורה. אף בפרק זה היא מצטטת מתוך התורה תמימה, ולא מתוך ספר מעין גנים. בפרק על נשים כפוסקות הלכה היא מאריכה מאוד את הדיבור על הנשים בתקופת הרב יהודה עייאש מתוך מאמר בכתב העת פעמים מאת פרופ' צבי זוהר, ובה בעת לא מזכירה כלל את המאמר החשוב המובא באותו כתב העת מאת ד"ר אורי מלמד וד"ר רינה לוין-מלמד על הרבנית ד"ר אורי מלמד וד"ר רינה לוין-מלמד על הרבנית אסנת ברזאני שהקדישה את עיתותיה ללימוד תורה ועמדה בראש ישיבה. כל זאת באופן שהחומר איננו אחיד.

תגובת הרבנית מלכה פיוטרקובסקי: "תגובתי לדברים כתובה בספר. הקוראים מוזמנים לקרוא ולשפוט בעצמם"

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן