כריסטופר נולאן הוא במאי ענק, ואי אפשר לקחת את זה ממנו. היוצר הבריטי, שמאחוריו עומדות קלאסיקות כמו "בין כוכבים", "התחלה", "ממנטו" וטרילוגיית "האביר האפל", כבר הוכיח את יכולותיו לספר סיפור מורכב באמצעות חוויה קולנועית שאף אחד לא יצליח להשתוות אליה. לכן זה אך מאכזב שכשנולאן בחר לקחת את אחד הסיפורים הגדולים ביותר שסופרו - ה"אודיסאה" של הומרוס - הוא נשאר בעיקר עם חוויה קולנועית עוצרת נשימה ושכח מהסיפור שעוטף את הכל בדרך.
הסערה עוד לפני הסרט
למי שלא מכיר את הסיפור, האודיסאה מגוללת את עלילותיו של מלך אית'קה אודיסאוס (מאט דיימון) במסעו לחזור הביתה אחרי מלחמת טרויה. בדרך הוא פוגש במפלצות כמו הקיקלופ פוליפמוס, הסירנות, המכשפה קירקה ועוד. כל זאת כשבבית מחכים לו בנו טלמכוס (טום הולנד) ואשתו פנלופה (אן האת'וואי), עליהם צובאים עשרות מחזרים שמבקשים להחליף את אודיסאוס.
עוד לפני שיצא לאקרנים, הסרט הצליח לעורר מספיק רעש ציבורי משתי סיבות עיקריות - האחת היא ההבטחה של נולאן למשהו גדול יותר משנראה על המסך עד עכשיו, זאת בשל העובדה כי הסרט צולם כולו באמצעות טכנולוגיית פילם חדשה של מצלמות IMAX. השנייה הייתה קצת יותר מעוררת מחלוקת, וסבבה סביב החלטות הליהוק של נולאן לסרט, כאשר בקאסט המרשים שלו הוא בחר להכניס את השחקנית השחורה לופיטה נויונגו בתור הלנה - שתוארה כאישה היפה ביוון - וכן את השחקן הטרנסג'נדר אליוט פייג' בתור אחד הלוחמים של אודיסאוס.
שורה של סצנות עוצרות נשימה
אז במענה לשני הדברים האלה אני רוצה להרגיע - הליהוק השנוי במחלוקת אינו תופס חלק מרכזי מהסרט וחלקו אף מובן לגמרי בראייה הכוללת. ולגבי הטכנלוגייה החדשה? נולאן מספק את הסחורה, כשהוא יוצר עבורנו סצנות ענק מרשימות שאכן לא נראו קודם על המסך.
הבמאי ידוע בנטייה שלו להסתמך על אמצעים פרקטיים במקום אנימציה ממוחשבת, וכאן הוא מביא את זה עד הסוף - אם מדובר בספינות שנבנו במיוחד עבור הסרט או ברובוט קיקלופ ענק ששימש במהלך הצילומים - החוויה הריאליסטית ניכרת בכל פריים ותורמת לסצנות בענק. נולאן מצליח לג'נגל בין סצנות חזקות שמועצמות בתצוגת המשחק המדהימה של הקאסט - ודיימון בראשם - לבין סצנות שאי אפשר להגדיר אחרת מ"אימה" שגרמו לי ולקהל באולם לנוע בחוסר נוחות. כל אחת מהסצנות יכולה להיכנס להגדרה של "ככה עושים קולנוע", אבל הבעיה מתחילה כשמפסיקים להסתכל על הסרט כמקבץ סצנות ומנסים לראות אותו כסיפור כולל.
מעבר לאורכו של הסרט (כמעט 3 שעות), התחושה המרכזית שיצאתי איתה היא שהיה כאן אוסף של סצנות מרשימות אחת אחרי השנייה, אך עם חוט מקשר חלש מאוד ביניהן. יותר מזה, במבט לאחור מרגיש כאילו חלק מהסצנות נועדו רק כדי לסמן וי, ולא באמת כדי לקדם את העלילה למקום מסוים. הגיבור עצמו אמור לעבור תהליך לאורך הסרט, אך בעיניי הדבר לא הורגש כמעט ובכלל - וזה צורם אף יותר כשנזכרים בכך שבמאי הסרט ידוע בכישרונו לספר סיפור שמתחיל ממקומות שונים שמתחברים כולם בקצה.
נולאן שכח את לב הסיפור
ואולי כאן הבעיה. נולאן הוא במאי שרגיל לספר סיפורים מורכבים כשההתחלה והסוף נפגשים בסצנות סיום עוצרות נשימה ומרגשות. כשהוא קיבל לידיו סיפור כמו האודיסאה - שעם כמה שהוא גדול ומרשים, מדובר בסיפור ליניארי ורציף - הניסיון שלו להחיל עליו את אותו ה"קסם הנולאני" הרגיש מאולץ, ובוודאי לא האפוס המיתולוגי אותו ביקשתי לראות.
בסופו של דבר, "האודיסאה" הוא אולי הסרט המרשים ביותר שכריסטופר נולאן ביים מבחינה טכנית. הוא מציג תצוגות משחק נהדרות, אפקטים פרקטיים מעוררי השתאות, צילום IMAX פורץ דרך ומספר סצנות שיישארו עם הצופים עוד זמן רב אחרי הכתוביות. אך לצד כל אלה, נדמה שנולאן התאהב במסע עצמו ושכח את הלב שפועם במרכזו. במקום אפוס מיתולוגי סוחף עם גיבור שעובר שינוי משמעותי, מתקבלת שרשרת של רגעים קולנועיים אדירים שלא תמיד מתחברים לכדי סיפור אחד שלם. זו עדיין חוויה שאסור לפספס על המסך הגדול, אך עבור מי שציפה לראות את נולאן מביא את קסמו הסיפורי לאחד הסיפורים הגדולים בהיסטוריה - אולי מצא את עצמו, בסופו של דבר, מאוכזב.