אובדן הבושה
לפעמים החיים לוקחים אותך לקצה ומאלצים אותך ללכת בניגוד לכל תחושות הבטן שלך. כמו עכשיו למשל, כשאני נאלצת לכתוב משפט שקשה לי כל כך להודות בו: מיכל פעילן צודקת. הנה אמרתי את זה. למרות שמדובר בעיניי באחת הנשים הטרחניות, המתנשאות והמעצבנות בטלוויזיה, השבוע מצאתי את עצמי מסכימה עם מיכל פעילן.
כתבת הרווחה של ערוץ 12 תקפה את הממשלה באולפן שישי האחרון, לאחר שאף אחד מהשרים לא הגיע להלוויתו של הלוחם סא"ל דור בן שמחון ז"ל. בהמשך התברר כי המשפחה ביקשה מחברי הכנסת לא להגיע, ובערוץ 14 חגגו על פעילן ועל השקרים שלה. אבל תניחו את ההלוויה בצד ותקשיבו למילים שלה, שבכלל לא קשורות לאירוע הספציפי הזה: "זה לא אובדן הבושה, זאת ממשלה שמשתינה על הלוחמים שלה ועל האזרחים שלה ואפילו לא מנסה לשכנע אותם שזה גשם. שולחים חיילים להילחם בלבנון ובזמן הזה מכשירים כאן משתמטים".
המונולוג הזה אולי נאמר לפני הפגנות החרדים השבוע, אבל זה בדיוק מה שהרגשתי כשצפיתי בהן. כשראיתי חבר ממשלה כמו גולדקנופף מוביל שיירת מחאה נגד גיוס באותו השבוע שבו נפלו חמישה לוחמים בלבנון, הרגשתי שאבדה הבושה. שהממשלה הזאת אולי כואבת את נפילתם של בנינו, אבל בולמת כל מאמץ להקל על לוחמיה. סורי טל מאיר, סליחה דנה ורון, מיכל פעילן צודקת.
תזייפו יפה
הסערה הגדולה של ערוץ 14 השבוע הייתה זו של פליישמן ומרוז בפטריוטים, אך למרות שיש הרבה מה להגיד עליה אפנה אתכם לטור שכתב ידידי אביעד ברגר ואתייחס לקטע אחר מזעזע לא פחות. במהלך התוכנית של בועז גולן בערוץ אחת הפאנליסטיות ציינה שבן גביר רוצה להדיח את מפקד תחנת בני ברק, כחלק מהדיון באולפן. גולן ענה כך, ואני מצטטת מילה במילה: "תגידי לבן גביר שייתן סקופים פה ולא יספר אותם במקומות אחרים אז נדבר עליהם, לא רוצה לדבר עליו".
נכון לימים אלו, הקלף הכי חזק של ערוץ 12 מול ערוץ 14 הוא המקצועיות. זה לא שבערוץ 12 לא מפרסמים פייקים, מהנדסים תודעה, טועים בפרשנות, ממסגרים סיפורים לפי אג'נדה ובוחרים למי ראוי לתת במה מחמיאה - אבל הם מצליחים להסוות את זה. בערוץ 14 אפילו לא מנסים לצנזר את עצמם, ומודים שמה שמניע אותם אלו לא שיקולים עיתונאיים ואפילו לא אידיאולוגים.
בפרצוף של הצופים בועז גולן מודה: אני מוכן לוותר על הסיפור אם הוא לא משרת את האינטרסים שלי. אם הוא לא הגיע אליי באופן שרציתי. במקום להילחם בטענות של ערוץ 12 נגדם, הם נופלים כמו זבובים למלכודת. פולטים מידע ביטחוני בשידור, מלקקים לחברי כנסת מהצד הימני ומדגימים את חוסר הרצינות שלהם בכל אחת מרצועות השידור. כל עוד ערוץ 14 לא ינקה את פליטות הפה המביכות האלה אף אחד לא יוכל לקחת אותו ברצינות. גם לא הצופים שבוחרים בו רק בגלל שהוא תואם את האג'נדה שלהם וחוזרים ליונית לוי בכל מתקפה איראנית.
האח החורג
השבוע פגשתי את אחת הפליטות מהעונה השביעית של "האח הגדול", האחרונה ששודרה בקשת 12. היא הייתה אחת המודחות הראשונות בעונה הזאת ובכלל לא מהבולטות, ולכן נדהמה שזכרתי אותה למרות שאיני מהצופות הקבועות של התוכנית. למה אני מספרת לכם את האנקדוטה השולית הזאת? הו. השבוע פורסמה חמישיית הגמר של העונה הנוכחית באח הגדול, כיום ברשת 13, ומצאתי את עצמי מביטה בתמונה המסורתית בעיניים זרות. בניגוד לעונות הקודמות, בהן יכולתי לשרוק את רשימת הפאנליסטים מבלי לצפות אפילו בפרק אחד, הפעם בקושי זיהיתי.
את גל הכרתי מהישרדות, את רפאלה בזכות יוחנן אחיה, אבל שלושת האחרים היו עבורי כזרים. תבינו. הצלחתי לזכור את השם המלא של משתתפת מהעונה השביעית, אבל לא את חמישיית הגמר של העונה שמשודרת בימים אלו. ואולי החוויה האישית שלי לא מספיקה כדי לשכנע אתכם בכישלון החרוץ של העונה הזאת, אבל הנתונים יעשו את זה טוב יותר: אלו לא רק אחוזי הרייטינג הנמוכים שבקושי נתנו פייט לקשת 12, אלא בעיקר הרשתות החברתיות. בעונה הקודמת סרטונים של ארז איסקוב ותרצה הציפו את הרשת, בעונה הזו אפילו הזוגות לא עניינו.
ברשת 13 הבינו את הכיוון כבר באמצע העונה וניסו לחולל מהפך עם הדחה המונית וכניסה שנייה המונית עוד יותר, אבל גם זה לא עזר. אמנם רפאלה מהכניסה השנייה הצליחה להתברג בחמישייה האחרונה, אבל העונה הזאת נותרה מה שהיא - משעממת. ועבור רשת, שהתוכנית הזאת היא בין הקלפים היחידים שנותרו לה, זאת הרבה יותר מבשורה איומה. זאת אולי המילה האחרונה.