כשהסערה סביב הריאיון עם יובל וילנר פרצה ברשת הייתי בין הקולות הבודדים שיצאו להגנתו של דרוקר ותמכו בשידור התוכנית בערוץ 13. מעבר לכאב של הנפגעות הצלחתי לראות את הערך העיתונאי ואת החשיבות להציג סיפור שלם, אפילו אם כבר תפסנו צד. צריך לזכור שווילנר לא הואשם עדיין בכלום - זה אמנם לא אומר שהוא חף מפשע, אך גם לא את ההפך. לצערי, לאחר צפייה בתחקיר שיניתי את דעתי.
זה לא היה ריאיון מלטף, אך ודאי גם לא נשכני. דמיינתי את נתניהו יושב בכיסאו של וילנר וראיתי דרוקר אחר - לוחמני וזועם הרבה יותר. דרוקר שישב מול וילנר לא התאמץ לעמת את החשוד עם עדות הנפגעות. הוא הזכיר אותן ואת הכאב שלהן, אבל לא היה גרם מאשים בנימה שלו. ייתכן שזו יושרה עיתונאית, אבל כצופה מהבית - אישה - השיחה הנעימה בין השניים צרמה לי. לא ציפיתי שיתקוף אותו, אך גם לא ציפיתי שיהיה עדין כל כך.
דרוקר טען שהוא לא מנסה להוכיח כי המתלוננות משקרות, אבל זלג לשם
לאורך הריאיון נשזרו גם קטעים, קצרים מאוד ביחס לעדות של וילנר, מהופעותיהן התקשורתיות של שי לי עטרי ונעמה שחר. דרוקר גם הקפיד לומר מספר פעמים שהוא מאמין להן ולא מנסה להוכיח שהן משקרות, אך לרגעים דווקא זלג לשם. הוא בחר להציג בפירוט את תצהירי החברים שהיו עם וילנר ועטרי באותו ערב המעידים שלא הייתה שיכורה מדי. הוא התייחס גם לפוליגרף של וילנר בו הוא יוצא דובר אמת. הוא מצא חורים בעלילה והתעמק בהם, אפשר לווילנר להגיב עליהם, והעלה שאלות על הפרשה שנותרו ללא תשובות.
דרוקר הסביר כי העובדה שאי אפשר להוכיח משפטית שפרשת סם האונס קרתה, אין פירושה שאינה קרתה. ולמרות כל ההערות הצדדיות והחשובות האלה, לרגעים לאורך התחקיר התחלתי לתהות בעצמי האם הן בכלל דוברות אמת. אולי כל החורים בעלילה מעידים ששתיהן דמיינו אירוע שמעולם לא קרה? וברגע שהמחשבה הזאת עלתה למוחי, הבנתי איזו טעות דרוקר עשה.
בפרשת אונס אין סימטריה
בפרשת אונס אין סימטריה. דווקא בגלל שקשה כל כך להוכיח עבירה שהתרחשה לעיני שניים בלבד, אחד מהם הוא החשוד והשנייה היא המתלוננת, אין מקום לחורים בעלילה. ודאי שיש חורים בעלילה אם המתלוננת הייתה תחת השפעה של סם אונס, וכמובן שלחשוד יש גרסה משלו שכוללת יחסים הדדיים ומוסכמים לחלוטין. כמה נוח.
האם, אם כך, ברשותנו להדביק אות קין על כל בחור שמישהי מתלוננת עליו? ודאי שלא. חזקת החפות בידיו כל עוד בית המשפט החליט אחרת, טרגי ככל שיהיה. אבל אם ניתן לבית המשפט לקבוע את הערכים המוסריים שלנו נהיה בבעיה. גם הבכירות בתחום שהתראיינו לכתבה הסבירו עד כמה מסובך יהיה להרשיע את וילנר, גם אם הוא אשם לכל דבר.
היה מצופה מדרוקר לדרוש תשובות ברורות יותר
הבחירה של דרוקר לראיין את וילנר אינה פסולה כשלעצמה, אבל הביצוע דווקא כן. היה מצופה ממנו לדרוש תשובות ברורות יותר, מדויקות יותר. לא כאלו שקשורות לרגשותיו האישיים אלא כאלה שמספקות עובדות: אם לא עשית שום דבר, למה ששתי נשים שלא קשורות זו לזו יבחרו להתלונן עליך? דרוקר אפשר לווילנר לפמפם שוב ושוב את מנטרת "התסריט ההוליוודי" שלא הכיר מעולם, אך פטר אותו מתשובה בנושא הסימנים הכחולים והשתן במדרגות - שתי ראיות שיש להן עדות של השותף. אם כבר הבאת את החשוד לאולפן, לא תדרוש ממנו תשובות?
כדי להצדיק את כל זעם הציבור, הריאיון של דרוקר היה צריך להיות מעמיק הרבה יותר. בניסיון להביא את שני הצדדים, הוא הצליח לערער את אמינותו של הצד הפגוע - שגם ככה סבוכה ועדינה. האם גם לדבר כזה יש ערך עיתונאי? האם הסקרנות שווה את הכאב של המתלוננות? ומה, בסופו של דבר, הרווחנו כולנו מכל זה?