שלומי ואסף, מאוד מבאס. הדחה שנייה לפני הגמר - איך אתם מרגישים?
שלומי: מבאס, כמו שאמרת, ברור שמבאס.
אסף: גלידה מהולה בג'וק.
שלומי: אבל תודה רבה לבורא עולם שהביא אותנו לנקודה הזאת בכלל.
עכשיו כשצפיתם בפרק חשבתם לעצמכם 'איך לא עשינו ככה'?
שלומי: ברור, ברור.
אסף: אני, בזכות שלומי, כל המירוץ הנחתי תפילין. הבוקר של אורוגוואי היה לחוץ מאוד ולא מצאתי זמן להניח תפילין, וכשהודחנו אמרתי לו 'שמע, אחי, לא הנחתי תפילין בבוקר'. יכול להיות שזה בגלל זה גם.
שלומי: אני חושב שבגלל ההנחות תפילין והתפילות והאמונה הגדולה שהייתה לנו, לא משנה אם זה מיליון או לא מיליון - עשינו דרך מטורפת. השארנו חותם מדהים במירוץ למיליון לדורותיו, כל העונות קדימה ידברו על הזוג שחשבו שהולכים הביתה במקומות הראשונים והגיעו למקומות ראשונים בהרבה קטעי מירוץ פלוס משימת קיצור דרך. עשינו היסטוריה, השארנו חותם.
תמיד אומרים שיש שלושה שותפים לאדם - אמא שלו, הקב"ה, ואבא שלו. למסע שלנו יש שלושה שותפים - אלוהים, שלומי ואסף. כל כך מבורכת הדרך הזאת ותודה רבה על כל רגע שהיה בה.
באמת הייתם זוג שלא סומן מההתחלה, אבל אתם חשבתם שתגיעו כזה רחוק?
שלומי: בבקשה, תענה.
אסף: כן, אני חשבתי שנגיע כזה רחוק. גם חשבתי שניקח את הגמר. אני חושב שהגיע לנו, אני חושב שעשינו הכל בחיוך וניסינו והשתדלנו. אבל לייף איז נוט פייר.
של מי היה הרעיון ללכת?
שלומי: שלי. אני חושב על זה עכשיו 'איך עשיתי את הדבר הזה לעצמי בכלל?'.
אסף: 'בוא נלך למירוץ למיליון'.
איך אתה הגבת?
אסף: אני נרשמתי עם אח שלי בהתחלה ולא חזרו אלינו. אז אמרתי יאללה, פה יש סיכוי שיקבלו אותנו כי לא רק שאנחנו חברים גם יש לנו פודקאסט ביחד ואנחנו שחקנים ויש פה ליהוק מעניין - וזה מה שקרה.
הייתם חברים מהסדרה "השוטרים". כמה הקשר ביניכם היה חזק לפני המירוץ?
אסף: לא באמת. הקשר לא היה חזק, הוא נבנה פה. פרויקט טלוויזיוני מעניין.
הייתה גם קנאה ביניכם בערבוב זוגות, זה משהו שלקחתם גם לארץ?
שלומי: ברור, חמוד, בא עם מעיל לבן. מה אתה לובש לבן?
אסף: עכשיו אמרתי שלום לאור, אני רואה אותו מסתכל.
שלומי: אין שלום, זכור מי רץ איתך.
אסף: אשתי לא מדברת ככה.
שלומי, אתה אדם דתי, כמה זה השפיע במירוץ?
שלומי: (יש) הרבה תגובות ברשת 'הוא נראה עייף', אני לא אוכל חב'רה. אני לא אוכל.
אסף: הוא מה זה מהמחמירים. הוא היה כל כך מחמיר שאני אומר לו 'שלומי, שתה חלב'.
שלומי: זה לא עניין של להחמיר, אם אני יודע שמשהו אסור לי לאכול אותו - נגיד לחם - אני לא אוכל אותו. אני בא לקב"ה ואומר 'הנה, אני עושה, תעשה גם בשבילי. תהיה איתי'. והוא היה איתנו. אני חושב שזה בזכות הרעב המטורף שהייתי איתו.