פנו דרך לשפיות
אני לא אוהבת לאכול את הכובע. ואני עוד לא יכולה להגיד רשמית שהגעתי לשם, אבל בשלב הזה נדמה שכדאי לפחות שאכין את הבטן שלי לכך. אני מדברת כמובן על הכובע שנקרא ערוץ i24NEWS, שכמו מבקרי טלוויזיה רבים גם אני הכרזתי עליו כנידון לכישלון כמה חודשים אחרי שעלה לאוויר. לא כי האמנתי שכוכביו אינם טובים (הם מצוינים) או שקולו אינו חשוב (הוא הכרחי), אלא מתוך היכרות עם הציבור הישראלי שאוהב דעות שטוחות ולא מורכבות ומכור לריבים וצעקות.
רק לפני מספר שבועות כתבתי כאן שעל אף שמדובר בערוץ ענייני, מקצועי וחשוב, אין לו מקום בין חמשת הערוצים הנאבקים על הרייטינג. בזמן שאלו מעוררים פרובוקציות ואלו מייצרים תוכניות ריאליטי מסחריות, האם יש בישראל מספיק אנשים שמעוניינים לשמוע קול שפוי? מסתבר שכן.
השבוע הערוץ הצעיר בישראל הצליח לשמור על יציבות ברייטינג של מהדורת החדשות - ממוצע של 2.3% רייטינג למהדורה (כולל זו המשודרת בשבת). זה אולי נשמע לכם מעט לעומת 12 ו-14, אבל מדובר בהישג מדהים עבור ערוץ שנמצא באוויר פחות משנתיים. לערוץ 14, כיום המהדורה השנייה הנצפית במדינה, לקחו שנים להגיע לנתון כזה, והוא עוד החזיק בידיו את קלף "הערוץ הימני היחיד בישראל".
הנתון הזה מעודד אותי. העובדה שיש עדיין בישראל עשרות אלפי אנשים שמעדיפים לקבל את החדשות שלהם בצורה מזוקקת ולא מוטה באופן קיצוני לצד כזה או אחר נותנת לי תקווה. הידיעה שיש בישראל מקום לימין שפוי, ולא רק לכזה שצועק "ביבי המלך", היא אולי - הלוואי - תחילתו של מהפך.
i24news (Yossi Aloni,FLASH 90)
מרחב מובן
בואו נודה באמת: אף אחד לא אוהב את המערכונים של "ארץ נהדרת" על פוליטיקאים. הצופים מימין מתלוננים על אפליה והקצנה שעושה עוול עם הנציגים שלהם, והצופים משמאל מתבאסים מהסאטירה שמשקפת את המצב העגום (בעיניהם). בשורה התחתונה, אף אחד לא יוצא מרוצה ובטח שלא מחויך. אבל אם יש דבר אחד שהתוכנית הזאת עושה בצורה נפלאה זה היכולת שלה לעורר הזדהות בצורה קומית ופשוט מדויקת. זה מה שקרה השבוע עם מערכון הפתיחה של התוכנית.
במערכון שעוצב בסגנון ימי הביניים מוצגת ההשוואה בין בעלי הממ"ד, בני האצולה הגבוהה, לבין פשוטי העם שנאלצים להגיע למקלט השכונתי. בעוד בעלי הממ"ד מרקדים כל הדרך כשהאזעקה נשמעת ברקע, פשוטי העם ממהרים עם הישמע ההתרעה גם בתנאים של גשם וקור. בעוד אלו מעוניינים למשוך את המלחמה עד "הניצחון המוחלט", אלו רק מייחלים שהיא תיגמר כבר. בתור מי שנהנתה במשך שבועיים מהממ"ד של ההורים ואז חזרה לדירה הירושלמית נטולת המרחב המוגן, אני יכולה להעיד שאין מדויק מזה.
במערכון של 4 דקות "ארץ נהדרת" הצליחה לזקק תחושות של מאות אלפי ישראליים בשבועות האחרונים. יש מי שחיים במציאות של נחת, שנקטעת רק לדקות ספורות, ויש מי שמתמודדים עם מציאות חיים בלתי נתפסת שכוללת ריצות הלוך ושוב ומחסור חמור בשעות שינה. אם בפאנלים החדשותיים לא מפסיקים לנזוף באלו שלא הולכים למרחב המוגן, לפחות בתוכנית הסאטירה יש מי שמבין אותם.
אינשאללה כי טוב
בשבוע האחרון רבים מכוכבי וצופי ערוץ 14 ביקשו לערוך סימטריה בין שני ביטויים דתיים שהסעירו את מדינת ישראל: הראשון - ה"אינשאללה" המפורסם של לוסי אהריש בערוץ 13, שגרם לאזרחי ישראל להשתולל עליה ולבודדים להפגין מחוץ לביתה. השני - "הודו לה' כי טוב" של מגי טביבי בסיום המהדורה של ערוץ 14, שהפך ללעג באולפן ערוץ 13 וגם ברשתות החברתיות. בערוץ 14 מוחים: אם עודדתם את הראשון, למה אתם מגנים את השני?
עזבו סימטריה. וואטאבאוטיזם מעולם לא היה מעניין. אבל ההשוואה בין שני המקרים האלו דווקא כן מזמינה שאלה אחרת ומסקרנת יותר: האם בטלוויזיה הישראלית כל כך מפחדים מדת? מתוך נאום שלם של אהריש בחרו להידבק דווקא לביטוי הדתי (שנהגה בהגייה ערבית בולטת), ומנגד דרוקר לא מסוגל להכיל את ההחלטה של מגישת חדשות 14 לסיים את המהדורה בהודיה לבורא עולם.
במשך שנים הדת היהודית, וגם המוסלמית למעשה, נדחקו מחוץ למסכי הטלוויזיה. מלבד חרדי תורן באח הגדול והכיפה של עמית סגל, היה אפשר לשכוח מקיומם של הדתיים במדינת ישראל. מגישה שאומרת "בעזרת השם"? אין חיה כזאת. ואז הגיע ערוץ 14 ונתן במה לעשרות אלפי דתיים שאף אחד לא ספר אותם. מציינים את החגים בשידורים מיוחדים, מרימים על נס את החוות בשומרון, קוראים פרקי תהילים בשידור ומתגאים בתורה ובמסורת היהודית - גם אם רובם לא מדקדקים בה. הדת היא כבר לא תחביב שקשור לחיים האישיים של חלק מהמגישים או עורכי החדשות, אלא אמונה ואורח חיים שמוזמנים להיכנס לאולפן. מפחיד, דרוקר? תיזהר שלא תידבק.