"התכווצות": על סדרת יצירות של שושי קוניגסברג

בהתכווצות, בעיוות המזעזע הזה, בפעולה הלא רצונית של הגוף יש משהו מפתיע, צעקני ומאיים. כשהכאב החד נופל על האדם באמצע הלילה בעת השינה או בזמן הנהיגה ומפלח את אזור השריר התפוס, מיד מתפשטת תחושת חוסר האונים. הפה נאנק ומייחל לסיום דרמת הבוגדנות. ואכן, לאחר שניות, השריר מתרצה ומרפה עצמו. הדינמיות של הדם חוזרת, הגוף מתייצב, תחושת הנוחות שבה לעצמה והנשימה שומרת על קצב קבוע.

כשהתבוננתי ביצירות השונות של שושי קוניגסברג חשתי במאבק הזה של הרצון הפנימי להתרחב, לשחרר ולהקל על עומס השריר, לעומת הגוף החיצוני והקשה שמתרכז אל נקודה מזערית אחת ומאמץ את כול כוחותיו לשם. מתוך אותו מאבק, נובעת היצירה ועומדת חשופה ועירומה. יש ביצירה של קוניגסברג תנועה אלימה, פתאומית וחדה של התכווצות עם כל הקושי הכרוך בה, והיא גם מחביאה בתוכה שחרור גדול, הקלה ועדינות.

קוניגסברג ילידת 1991, בוגרת תואר ראשון במכללת אמונה מציירת בסדרת "התכווצות", דימויים גופניים נשיים בסגנון אקספרסיבי, שבתווך עומדים כניצבים זה לעומת זה: מופשטות ופיגורטיביות לצד עדינות וגרוטסקיות. בעיקרה של הסדרה, קוניגסברג מתייחסת לרגעים של פחד מחוסר שליטה של הגוף, משינוי קיצוני ומתנודות עזות. היא מבקשת את הביטחון היציב, השלווה היומיומית והשינה בסוף היום: ברגעים האלה לפני שנרדמים, במעשה עצימת העיניים - כולם שווים וקשה להבדיל בין איש לרעהו. קוניגסברג מייחלת לרגע של המעבר בין אמת לחלום, בין שליטה לחוסר הגנה ובין רעש לדממת אלחוט.

"חירות", דיו על נייר, 35X50 ס"מ, 2015

ביצירה הזו "חירות" ניתן להבחין בצבעים העדינים של הדיו על הבד שמביעים תחושת נקיות, טוהר, שלמות ועילאיות מסוימת. הידיים של האישה מתפתחים לכדי כנפי מלאך שעפים אל על. ברם, הידיים של האישה שומרות חזק סוד נסתר וכמוס, אוצרות בקרבם דבר שלא צריך להתגלות ברבים. הדיסוננס בין החבוי לגילוי חופף בתוכו רעיון. אם מתקרבים אל הציור, ניתן לשים לב שהידיים חופנות לב אדם. הלב נשען על הידיים, והידיים שומרות קרוב את הלב אל הגוף. הלב הוא מטאפורה אל הרגש ופנימיות האדם שצריכים להיות חשופים, אבל במידה הנכונה. החוכמה היא לדעת גם לחשוף וגם לשמור אותם קרוב אל הגוף, אל המסתור בכדי שלא להיפגע, ובשילוב הכוחות של הלב, כלומר הרגש, יחד עם הגוף - באה החירות לאדם.

"התכנסות", דיו ואקריליק על בד, 65X85 ס"מ, 2014

ביצירה הזו "התכנסות" ניתן להבחין שוב בצבעים העדינים של הדיו על הבד שמעטרים את העובר. בשונה מהיצירה הקודמת "חירות", כאן הצבעים זרוקים, מבקשים תחינה, אובדים על הבד ולא מוצאים קו ישר. העובר, שהוא דמוי קונכייה מתייחס אל התום, השקט שלפני הסערה והחום. רגע לפני היציאה לעולם הגוף כבר מכונס ומגן על עצמו. מכל מקום, ניתן להבחין שהחשש מהעולם הגועש חודר לתוך הקונכייה השמורה. קווי הצבע החומים של הרחם נוזלים אל תחתית הבד, והצבעים שמעטרים את הרחם מוצאים סדקים שמשתלטים על חלקים נכבדים מהרחם. יוצא מכך, שתמיד קיים חשש של פריצה אל המקום האינטימי, השקט והבוטח.

"שינה", צבע שמן ודיו על בד, 40X60 ס"מ, 2014

היצירה הזו "התכווצות" מאחה את השוני בין העדין לגרוטסקי. הצהוב מסמל שמחה וחום, אך בעולם הטבע הוא יכול לשמש גם כאזהרה. מצבה של דמות האישה, בדומה לחיות מסוכנות בטבע, מאותתת סכנה: היא מקופלת בודדה בתוך עצמה באופן מוגזם ותווי פניה לא מצוירים. ברם, אם נשים לב, היד הוורודה מלווה את יד האישה ומלטפת את עור פניה ומחבקת, כך יוצא שהאישה נמצאת בחוויה אינטימית של הגנה חיצונית בעת השינה. על-פי זה, ניתן שוב להבין את השזירה החוזרת בדיאלוג בסדרה - בין התכנסות לחיצוניות, בין הגוף ללב, בין ההתכווצות לשחרור, בין ערות לשינה - שמעל הכל חוגג החשש מפני העיוות המזעזע של הגוף.

בסדרת "התכווצות" נחשפתי אל הבערה התזזיתית לצד השקט של קוניגסברג, ובעיקר לרצון לברוא את עצמך כל יום ויום מחדש; להתפתח, להתרחב, למצוא מקום משלך ולבנות בית. הסדרה מרתקת, מבלבלת ורגישה בעצם הניגודים שהיא מכילה בתוכה ויודעת לפרוט נכון על הנימים הדקים ביותר של הלב. הסדרה יותר מהכל, מעמידה את הצופה בטלטלה קיומית ובוחנת שוב ושוב את מושגי החיים והמוות, היופי והפשטות, הסערות וההתלקחות שקיימים בעולם.