אימו של אפרים בן השמונה נפטרה בדיוק בזמן בו מופיע קרקס איטלקי בעיר. הדרך לקרקס בימי האבל אמורה לעבור דרך הרבנים שיכריעו אם ליתום הטרי מותר ליהנות מהקרקס בימי אבלו, אבל לבו של אפרים מוביל אותו לקרקס, שם הוא מקבל היתר מיוחד מהרב של הקרקס להיכנס וליהנות מהמופע.
דבר נוסף שעולה בחלק גדול מהסיפורים בספר, הוא כמיהה לא קטנה להנאות החיים בחברה שלא מרשה לעצמה ליהנות יותר מידי. בני הוא בחור ישיבה שאוהב להתלבש יפה, אפרים רוצה ללכת לקרקס, גבי חולמת על שרפן חדש והבן של הרעבע בסך הכול רוצה לשחק כדורגל. הטרגדיה של גיבורי סיפוריו של חסדיאל היא שבדרך כלל המים הגנובים שכל כך מתוקים להם בהתחלה, משאירים להם בסופו של דבר טעם מר בפה. גבי לא זוכה לסרפן חדש ונשארת רק עם עודף משקל, משחק הכדורגל של הבן של הרעבע נגמר במכות, ובני הסטייליסט חוזר לבית הוריו יום לאחר חתונתו המפוארת בבושת פנים.
ובכל זאת, הסיפורים של חסדיאל לא מסתיימים בתחושת החמצה אלא במעין השלמה עם המציאות. הגיבורים המובסים נוטים לקבל על עצמם את הכללים, ולא לפרוץ גבולות. גם חסדיאל, מחבר הסיפורים מעיד על עצמו שהוא אינו חי בדיוק לפי הכללים בחברה בה גדל והתחנך, ובכל זאת, גם הוא בוחר להמשיך ולחיות בה ולא לפרוץ את גבולותיה. יש שיאמרו שהוא משכיל ליהנות מכל העולמות, ויש שיאמרו שהוא פוסח על שני הסעיפים.
הרב של הקרקס - יאיר חסדיאל. הוצאת ידיעות ספרים, 129 עמודים.