אתמול נפטר פרופסור אנדרה הַיידוּ בגיל 84 ונטמן בהר הזיתים. היידו היה מלחין ואתנומוזיקולוג ישראלי, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל למוזיקה לשנת 1997.
אנדרה היידו נולד בבודפשט בירת הונגריה בשנת 1932, לאב שניהל סניף של חנות גדולה ולאם נגנית פסנתר ובעלת סטודיו לצילום. אנדרה העביר את ילדותו בבודפשט ושרד עם אמו את ימי השמדת יהודי הונגריה.
בנעוריו החל בלימודי מוזיקה, ובגיל 14 כתב אופרה בשם "ליאנדרה". למד באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט. מגיל 18 עבד לפרנסתו בליווי מקהלות ולהקות ריקודים ובתזמור. בשנת 1955 זכה בפרס ראשון על יצירתו "קנטטה צוענית".
בשנת 1956, לאחר המרד ההונגרי, ברח מהונגריה והיגר עם אמו לצרפת, שם למד בקונסרבטואר הלאומי של פריז אצל דריוס מיו ואוליביה מסייאן. בשנים 1960 - 1961 שהה בתוניס, שם לימד פסנתר, קומפוזיציה ותולדות המוזיקה בקונסרבטוריון ועסק בחקר מוזיקה. ושם החל להתקרב למורשת היהדות, כאשר עד לאותה עת חי חיים חילוניים לחלוטין. עם שובו לפריז, חזר בתשובה אור להשפעתו של יהודא ליאון אשכנזי המכונה מניטו.
על ההתקרבות ביהדות כתב צוריאל חלמיש, תלמיד ישיבת ההסדר במעלה אדומים בדף הפייסבוק שלו: "בכל פעם שאני חושב על מוזיקה אני נזכר בסיפור שהביא את אנדרה, צעיר יהודי בשנות השישים, אל היהדות, אל מניטו. הוא עבד אז בצוות של סרט צרפתי, והלחין לו פס-קול. עורך הסרט היהודי היה קורא בשעות הפנאי מספרון קטן, ואנדרה התעניין במה מדובר, ושאל. "אני לומד משניות", השיב לו העורך, "מסכת בבא קמא". והתחיל לקרוא בפניו: "ארבע אבות נזיקין, השור הבור המבעה וההבער". והקצב של המילים העתיקות, הרעיון האתי שהתגלם באסתטי בתמצות ובחן, כבש את אנדרה. הוא שב אל יהדותו".
בסרט "קוביה הונגרית" על חייו של היידו התייחס היידו לקשר בין המוזיקה לדת וסיפר על היחס של חבריו להתקרבותו ליהדות: "אצל רוב המוסיקאים המוסיקה מתפקדת כמו דת, עד כדי כך שחבריי המוסיקאים ראו בגידה בכך שאני פניתי לדת אחרת מחוץ לדת האמנות. באך ידע להפריד בין הפרקטיקה הדתית ה'אזרחית' ובין הדת שבאמנות. בטהובן לא היה כזה. כל העולם כולו היה בתוך מה שהוא עשה".
[embed]
בשנת 1966 עלה ארצה בעקבות המחקר המוזיקלי שעסק בו והגיע לאוניברסיטה העברית. נושא התמחותו שם היה המוזיקה הכלית של יהודי מזרח אירופה. בשנת 1969 התחתן עם רות ונולדו להם 6 ילדים. משנת עלייתו מתגורר בירושלים. מאז 1967 הוא מרצה לקומפוזיציה באקדמיה למוזיקה בתל אביב ומשנת 1970 גם באוניברסיטת בר-אילן, שם כיהן כראש המחלקה למוזיקולוגיה. בשנת 1978 התמנה לפרופסור באוניברסיטה זו. במקביל לימד בבית הספר התיכון למדעים ולאמנויות בירושלים. במהלך עבודתו פרסם את הספר "לאן שוחים דגי הסלמון - שיחות על מוזיקה", בשיתוף עם מירה זכאי.
בשנת 1997 הוענק לו פרס ישראל למוזיקה. בין תלמידיו של היידו: גדעון לבינסון שהחליפו כראש המגמה לקומפוזיציה באוניברסיטת בר-אילן, יוני רכטר, גיל שוחט, אבי ברמן, מתי קובלר(אנ'), נורי יעקובי, יונתן ניב,איתן קירש, אסנת נצר, מתן פורת, דניאל שליט, האחים יונתן רזאל ואהרן רזאל, נטע אלוני, יאיר הראל, אוריאל זוהר, רונן שפירא, משה שלגי, ועוד רבים אחרים. נמנה עם המייסדים של האופרה הירושלמית ב-2012.
סיפור נוסף שסיפר חלמיש קשור ליחס החם שהיה לו לכל מוזיקאי, אפילו צעיר וחסר ניסיון: "הוא היה מגיע בשבתות אלינו לישוב. וגם בשבת האחרונה בקטיף, בבר מצווה של נכדו אלון, היה. ואחר כך היה עומד על יד מקומי בבית הכנסת באמציה, וראשו מכופף ומזמזם מנגינות, ומפני שברבות ימיו נחלשה שמיעתו של המורה הגדול למוזיקה, היה מתקרב ומתיישב בכיסא הצמוד לרב נח, והיה מקשיב לשיעור עד קצה היכולת.
ובמוצאי שבת אחד, כשהתארח אצל בנו ביישוב, הלכנו אליו דודי שריאל ואני. שריאל חיפש המלצות על כיוון מוזיקלי וקריירה וכו' ואני הצטרפתי בשמחה. הפרופסור הגדול ישב על הספה, הקשיב לנער מנגן על הגיטרה כמה דקות, ואז אמר: תוכל לנגן יפה בקומזיץ לחבר'ה, אבל אם אתה רוצה להתמקצע, אל תוותר ותמשיך הלאה".