שאל את הרב

התאבדות בהלכה ובמחשבה

חדשות כיפה הרב רונן לוביץ 23/01/08 16:44 טז בשבט התשסח

שאלה

שלום, הנני מדריכת נוער ועניין אותי לדעת על נושא ההתאבדות.

בימינו התרבו מקרי ההתאבדות בקרב נוער, ורציתי לשאול כיצד מתייחסת ההלכה היהודית למתאבדים? והאם יש הלכות מיוחדות בנוגע לנושא זה?

זה באמת חשוב ואני ממש אשמח אם תענה על זה.

תודה :]

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן

תשובה

שלום רב,
הנושא אכן חשוב ביותר, כיוון שמדובר בעניין של חיים ומוות, ולצערנו מתרחשות התאבדויות רבות, ומצווה גדולה לעשות כל אשר לאל ידנו למנוע מקרים אלה. לאור זאת אפרט מעט.
היהדות רואה בחיים מתנת א-לוהים שאסור לקחתה, רק אלוקים עצמו יכול להמית אדם. החיים הם ערך נעלה ביותר, ואותם יש לשמור. בתנ"ך מוזכרים מספר מקרי התאבדות: אבימלך, שמשון, שאול ואחיתופל. לגבי שמשון ושאול חכמים דנו מה היתה סיבת ההיתר שלהם, ואילו השנים האחרים אכן לא היו צדיקים ומעשיהם, כולל מעשה זה, לא היו רצויים. גם בספרות חז"ל מסופר על מקרים של התאבדות שנתפסו כלגיטימיים, אך זאת בנסיבות מיוחדות מאוד, בדרך כלל על קידוש השם.
סיפור ההתאבדות הידוע ביותר בתולדות ישראל שהיו מי ששיבחו אותו היה, היינו סיפור התאבדותם של מגניי מצדה., עליו כתב יוסף בן מתיתיהו: "...אשר קיבלו עליהם לבחור בחיי כבוד או מוות.... ויראים אתם את המוות הזה, הבא לפדותכם מצרות נוראות....... כי אסון האדם הוא החיים ולא המוות, כי המוות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נווה הטוהרה...... עלינו לתת מופת ולקבל את המוות באהבה".
באופן כללי חז"ל הסתייגו בכל תוקף ממעשה התאבדות, ומצאו לכך אסמכתאות בתנ"ך לגינוי המעשה:
1) "לא תרצח-לא תתרצח" ראו איסור למעשה ההתאבדות,שכן משמעותה הרחבה של דיברה זו הוא דין רוצח עצמו הוא כדין רוצח זולתו.
2) "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט' ה') חז"ל למדו מכאן במסכת בבא קמא שאסור לו לאדם להתאבד.
3) הרמב"ם מציין כי "ההורג את עצמו- כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמיים." כלומר האדם הוא איננו הבעלים על גופו, שכן הגוף נמסר לו כפיקדון מאת הבורא, ע"מ שימלא באמצעותו את ייעודו ומשימותיו ע"פ רצון ה' .
4) לא רק שההלכה אוסרת מפורשות את ההתאבדות, אלא אף מטילה עונש כבד על המנסה לשים קץ לחייו ונכשל. לפי הרמב"ם הורג את עצמו (שנכשל) דינו בידי שמים. ואף על פי שדינו בידי שמים, הרשות בידי המלך ובית הדין להורגו. ואם המלך או בית הדין לא הרגוהו, יש להענישו בעונש גופני אחר חמור.
לחומרת האיסור ניתנו מספר טעמים:
1) קדושת החיים- ערך החיים גדול ביותר, ולכן חובה עלינו שמירתם.
2) האדם אינו בעלים על גופו, אלא הקב"ה.
3) המאבד עצמו לדעת כופר בעיקרון היהדות של שכר ועונש ועולם הבא.
4) המתאבד אין מיתתו כפרתו,היות שבאמצעי כפרה זה פשע ורצח את עצמו- איננו יכול חזור בתשובה.
5) גופו של האדם נמסר לו כפיקדון מאת הבורא לצורך מילוי משימותיו על פי התורה.

ע"פ היהדות ישנם מצבים מיוחדים שבהם התאבדות מותרת:
1) למען קידוש השם או כדי לא לעבור על אחת משלושת העברות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים.
2) פחד מייסורים - א. הפחד מייסורים כדי שיעבור על אחת משלושת העברות החמורות הנ"ל. ב. מהייסורים עצמם- חולה המתאבד עקב דיכאון, ייסורים וחששות מפני הבאות, רוצח כאשר ההשערה היא שעשה תשובה תוך תהליך המוות.
3) רוח שטות-שיכור או מסומם, בטענה שלא היה בר דעת בעת ביצוע המעשה.
4) תשובה על חטא שביצע. (הדעות בנושא זה חלוקות)
5) לצורך הצלת הרבים.
6) קטן המאבד עצמו לדעת, חשוב כשלא לדעת. וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר (שולחן ערוך יורה דעה סימן שמה, סעיף ג).

הרמב"ם (הלכות אבל פרק א הלכה יא) כותב: "המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים, ואי זהו המאבד עצמו לדעת, לא שעלה לגג ונפל ומת אלא האומר הריני עולה לראש הגג, ראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת, הרי זה בחזקת שאבד עצמו לדעת, אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גב סייפו הרי זה בחזקת כל המתים ומתעסקין עמו ואין מונעין ממנו דבר."
ניתן לראות כאן שההלכה קבעה סנקציות חריפות נגד מתאבדים, כדי להתריע מפני מעשה זה. יחד עם זאת משתדלים לקבוע לגבי מי שככל הנראה התאבד, שלמעשה לא היתה זו התאבדות, או שהוא חזר בו ברגע האחרון וכבר היה זה מאוחר מדי. ועל כן בדרך כלל אין מענישים את אותו אדם כדין מתאבד. בנוסף המסורת היהודית מחפשת נקודות זכות למתאבד, ומשתדלים להניח שמי שאבד עצמו לדעת לא פעל מתוך צלילות הדעת, אלא מתוך יראה, או צער, או שיצא מדעתו, או שסבור היה, כי בכך הוא מונע עצמו מלעבור על עבירות אחרות, ולכן היחס כלפיו חיובי יותר וסלחני יותר על פי ההלכה. כמו כן יש מי שכתב (שדה חמד, מערכת אבילות קכג) שלא נחשב מאבד עצמו לדעת אלא כשהתרו בו שלא להתאבד, וקיבל ההתראה, שאמר: על מנת כן אני עושה, אבל אם לא התרו בו אין לו דין מאבד עצמו לדעת.

ניתן לסכם ולומר שגישתה של היהדות מקורה ברצון להחדיר לכל יהודי את ההכרה שתורת ישראל היא תורת החיים. היא מחייבת את החיים ומסתייגת מהמוות. ההתנגדות להתאבדות נובעת מתוך העיקרון הרואה קדושה בחיי הפרט. התפיסה היא שכשם שאסור לאדם להרוג את זולתו, כך אסור לו להרוג את עצמו, ולכן ההלכה קובעת שאין להתאבל על המתאבד וכו' כאמור לעיל. עניין זה חשוב ביותר גם כדי להרתיע אחרים מללכת בעקבות המתאבד, שכן ידוע שהתאבדות היא תופעה מדבקת. משום כך כאשר קורה מקרה של התאבדות חשוב להרבות בהסברה ובהשגחה על מי שהיו בקרבת המתאבד, ובמיוחד אמורים הדברים בבני נוער. יחד עם זאת, כאשר בפועל קרה ומישהו התאבד, מגלים כלפיו את מידות החמלה והחסד, וברוב המוחלט של מקרים לא נוהגים כלפיו לפי הלכות המחמירות.

כל טוב,
רונן לוביץ

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן

כתבות נוספות