שאל את הרב

עבודת ה'

חדשות כיפה הרב ארז משה דורון 14/08/12 15:33 כו באב התשעב

שאלה

שלום!

אני מרגישה שה' עושה לי דווקא, אני מאוד רוצה להתחתן ואני כל הזמן מתפללת על זה אך אני לא נעניתי עדיין.. באמת שהתפללתי על הרבה דברים וברוך ה' שבהרבה דברים אחרים אני רואה ניסים אבל עניין דווקא שאני מאוד רוצה לא נעניתי, אני יודעת שהקב"ה לא חייב לנו כלום, והוא אף עושה איתנו שניה שניה חסד אבל כואב לי כי אני מוצאת את עצמי עושה מעשים לא טובים בגלל שיש לי לא מעט זמן פנוי ואני מקנאה בחברות שלי שאין להן זמן לחטוא בגלל הטיפול בילדים וזה כואב לי ואני חושבת על זה אם אני הייתי נשואה עכשיו גם אני הייתי מטפלת עכשיו בילדים במקום לעשות מעשים לא טובים....

קשה לי עם זה שאמרו לי תמיד שאני מאוד בוגרת וממש מתאים לי להתחתן ופתאום אני מוצאת את עצמי רווקה כשכול החברות שרובם קטנות ממני מתחתנות, קשה לי עם זה.. אני לא באמת שמחה שחברות שלי מתחתנות, וכואב לי עם זה אבל זה מה שאני מרגישה.. אני יוכל לשמוח איתם באמת רק כאשר השמחה שלי תהיה שלימה....

אני אשמח לחיזוק כי אני מרגישה שאני רק נופלת ונופלת (ועם הזמן רק זורים לי מלח על הפצעים)

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן

תשובה

בתחילה נדמה היה לי שמה שצריך לכתוב לך זה חיזוק פשוט של אמונה. "הכול מה' והכול לטובה", "זמנו של כל אחד מגיע וצריך רק להתאזר בסבלנות", וכדומה. אבל אני מניח שדברים כאלו את כבר שומעת ממי שסובב אותך -ונראה שאין די בהם.

באמת נראה לי שבעייתך איננה עיכוב השידוך שלך(!), כי אם בעיה שונה לחלוטין, בעיה שורשית שעשויה ללבוש צורה ולפשוט צורה, אבל אם תכירי בה ותתמודדי איתה כראוי, ייתכן מאוד שלעולם לא יעלה על דעתך עוד להגיע לסף ייאוש.

בעייתך, ובעצם בעיית כולנו, היא הדמיון, שהיכן שהוא, במצב כלשהו, מצפים לנו בעולם הזה האושר ושלוות הנפש. לא, אינני מתכוון שנולדנו לסבול ושאסור להיות מאושרים, אבל הדמיון נעוץ בזה שנדמה לנו, שכשנגיע ונמלא שאיפת לב מסוימת, או אז יתחילו החיים הטובים. אז יסורו העננים מעל שמי חיינו והעולם יחייך אלינו לעד.
במקרה שלך, ושל רבים במצבך, מתלבש הדמיון הזה בשאיפה לנישואין. אנו רוקמים ליום הזה הילות וכתרים ומצפים שכשיבוא המיועד, או כשתבוא המיועדת - שוב לא אהיה בודד, אקים לי את הקן המשפחתי שלי ואמלא אותו בשמחה ובקדושה.
זהו באמת חלום מקסים... אלא שכאשר אנחנו הוגים בו, יש לנו נטייה לשכוח, שהנישואין כוללים התקשרות עם איש רגיל, בשר ודם ובן תמותה, בעל מעלות וחסרונות. גם לצדו יהיו החיים רצופים בניסיונות ובקשיים, בעליות ובמורדות, ואנו עלולים להתנסות, גם לאחר הנישואין, ברגשות קשים של בדידות ועצב, לפעמים אולי עמוקים משחשנו טרם שנישאנו.
אינני מתכוון להמעיט בכהוא זה את ערך קדושת הנישואין ואת כל המעלות המופלגות הטמונות בהקמת בית יהודי. אני רק מנסה להצביע על הטעות בתפישה, המציבה את הנישואין כפסגה מקסימה, שממנה ואילך יהיו החיים תמיד רק טובים יותר.

בעצם, אם נתבונן על חיי האדם, נראה שכבר אלפי שנים מתנסה המין האנושי בתכנית כמעט קבועה מראש של עלייה וירידה, מצוקה וישועה.
כשילד בא לעולם, זוהי ישועה להוריו, שמחה עצומה. אלא שישועה זו מולידה מיד חיסרון חדש, מצוקה חדשה. מעתה, יהיו עסוקים הוריו בדאגה מתמדת לגידולו של ילדם. מתי יתחיל לזחול וללכת? מתי תצמחנה שיניו? מתי יעבור בשלום את החיסונים? מתי יתחיל לדבר? מצוקות ודאגות אלו כלל לא היו ידועות להם בטרם באה לעולם ישועתם, בטרם נולד ילדם. דווקא הישועה היא שהצמיחה מצוקות חדשות, לילות ללא שינה, חרדה לגורלו של יצור פעוט וחסר ישע...
והנה, בשעה טובה מגיע הילד לגן ולבית הספר, ישועה! כמה שלבים כבר עבר בשלום, גדל והתפתח. כעת הוא לומד להשתלב בחברה, אבל זוהי גם מצוקה חדשה, מי יהיו חבריו? אילו השפעות יספוג? הנה הוא לומד לקרוא - מה יקרא ולמה ייחשף?
וממתיקות הילדות והתינוקיות תופיע מצוקת גיל המרד וגיל ההתבגרות ובעיות חדשות, עד שברבות הימים יזכו הוריו להובילו לחופתו. כמה מרגש הוא היום הזה, כמה חלומות נטוו סביבו. הנה הקים ילדם בית משלו, כבר עומד הוא בזכות עצמו. מחד גיסא - ישועה, ומאידך גיסא - פתאום בדידות וקושי. האפרוח פרח מן הקן, וכעת צריך להתמודד עם רגשות שונים לגמרי.
והזוג הצעיר? כמה נכסף כל אחד מהם לישועה זו, להקים בית משלו. אך בטרם יספיקו לשמוח בישועתם, יתגלו גם צדדי העבודה והקושי שבה. כעת עלי להתמודד עם אדם נוסף, עם חיים לצד האדם השונה והלא תמיד מובן, הלא תמיד שותף ותומך כפי שציפיתי.
וגם אם שלום הבית פורח, שנה שנתיים יחלפו ומצוקה ידועה תתייצב בפתח. רוצים ילדים, רוצים משפחה. איזו מצוקה היא זו, הידועה לחשוכי בנים, איזו מרירות, איזו בדידות. "הבה לי בנים, ואם אין - מתה אנכי"! לעתים, נדמה בעיניהם, כי רק ילד משלהם ימלא את עולמם באור.
אפילו יזכו לישועה, עדיין אינם יודעים כמה מצוקות כרוכות בעקבותיה, עד שיש רגעים בגידול ילדים, שהוריהם, גם אלו שהמתינו שנים רבות לילד, עשויים לחוש בהפך הגמור ממה שחשו בעבר. "עוד רגע אחד אני צריכה לסבול את היצור הצרחן הזה - ואני מתה". היכן הוא עתה - "ואם אין - מתה אנכי"?

מוזר. אלפי שנים מתנסים מיליוני בני אדם באותו תסריט, ואיש מהם כמעט לא נעצר והתבונן, לא ניסה להפיק לקח. כמה בקלות מתעתע בנו העולם הזה. כמה מהר אנו שוכחים את אכזבות העבר ומסמנים ישועה עתידית חדשה בתור החלום הנכסף, פתרון כל המצוקות. שוב ושוב אנחנו נוחלים אכזבה במקום אחד ומיד מובילים את חיינו לקראת משאת נפש אחרת, שתוך זמן מה תפנה אלינו עורף ותגלה גם היא את צדדיה הלא מוארים, את מצוקותיה המרות.
גם בסיפורי התורה אנו מגלים רעיון זה. כשאבד יוסף בן יעקב, בוודאי הייתה זו מצוקה וצרה נוראה. אך ממנה צמחה ישועה: "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם", מן הרע צמח טוב. ולהפך, יוסף התגלה כמלך המפרנס את משפחתו, אבל בני יעקב ירדו אחריו למצרים והתחילו סיפור של מצוקה, גלות ושעבוד, וכן הלאה.
נכון, זה טבעי. טבוע בנו הטבע לצפות לישועה. ילד רוצה לגדול, בחור חפץ להינשא, זוג רוצים להקים בית ולהעמיד צאצאים.
אבל מי שנותן לטבעיות הזו לשלוט בו, מי שמתכחש למצוקות הכרוכות בעקבות הישועות, מזמין לעצמו ייאוש ושברון לב, אכזבות וצער, משום שהעולם אינו מתנהג כפי רצוננו, ומרבית משאלותינו אינן מתגשמות. אם תלוי אושרנו בסיפוק רצוננו - הוא מוגבל וחלקי מאוד.

ובכן, מהי מסקנת הדברים, האם משמים מצפים מאתנו להתנהג באופן שונה? האם איננו צריכים לצפות לישועה ולהתגשמות מאוויינו הטבעיים והלגיטימיים?
אפשר, מותר לצפות, כמו מיליונים לפנינו, להתגשמות משאלות, גם טבעיות. אבל אסור, ובזה אנו צריכים להיות שונים מכל אותם מיליונים, אסור לעשות מישועות כאלה עיקר.
מפני שישועות אלה, אליבא דאמת, אליבא דעולם הנצח - הבל הן, אבק פורח. על אותם הטווים חלומות בענייני העולם הזה, בענייני הצלחות הטבע, נושא שלמה המלך משלו ואומר: "גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש".
מי זוכר את האהבות והשנאות, הקנאות והמצוקות הקטנות של דורות שעברו? מה נותר מכל החלומות שטוו מיליוני החולמים מיום בריאת עולם עד היום הזה? שום דבר!
"וחלק אין להם עוד בכל אשר נעשה תחת השמש"!

תאמרי: אבל אני רוצה לעשות רצון ה', אני רוצה להקים בית יהודי, לא סתם בית, וזה לא דומה לסתם שאיפות של ההמון. נכון, יש אחוזים של רצון קדוש בשאיפתך, אבל יש גם אחוזים רבים של דרך הטבע, שכך את רוצה מפני שכך טבוע בך. וכפי שיעור אחוזי הרצון הטבעי - כך שיעור תחושת הייאוש והמצוקה ואזלת היד.
כי אם אדם חפץ, למשל, להינשא, רק משום שה' חפץ בכך, אחת היא לו אם משאלתו תתמלא מחר או בעוד עשר שנים. הרי אם טרם זכה למילוי רצונו - משמע שזהו רצון ה', לפחות לעת עתה, ומה מקום יש, אם כן, לעצבות או לייאוש?
דוגמה נפלאה לעניין זה אנו מוצאים בסיפורם של יעקב ורחל. יעקב חפץ להינשא לרחל. בתמורה, מטיל עליו לבן אביה עבודה - לרעות את צאנו במשך שבע שנים תמימות.
"ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים", כותב הפסוק (בראשית כט כ), ומסיים, "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה".
הייתכן? על פי המושגים שלנו, כשאיש ממתין לבת זוגו, בפרט במשך זמן רב כל כך, הוא חסר סבלנות, משום שרוחו קצרה להגיע כבר לרגע המיוחל. אצלנו התחושה היא הפוכה - שבע שנים אינן כמו ימים ספורים, אלא ימים ספורים מתארכים בעינינו כשנים!
התשובה פשוטה: יעקב לא ראה בנישואיו לרחל את פסגת ישועתו. הוא לא ציפה שהמצוקות ייעלמו או שהמאבקים יסתיימו משתינשא לו. הוא פשוט רצה לקיים את רצון ה', ואם כן, מה ההבדל בין המתנה של ימים להמתנה של שנים? את רצון ה' אפשר לקיים בזמן ההמתנה כמו בזמן הנישואין ממש

באופן אחר אפשר לדייק במילות הפסוק: "באהבתו אותה" - אותה ולא את עצמו. כשאדם רוצה להשלים את חסרונו באמצעות הזולת (חתן, תינוק וכדומה), אזי בעצם הוא אוהב את עצמו ולכן הוא קצר רוח. אולם כאשר רק רצון ה' לנגד עיניו - יש בו כוח. הוא לעולם אינו מתייאש. ישועתו - בכך שזכה לעשות את רצון ה', ומצוקתו - כשרחק מקונו חלילה. אין המצוקות והישועות הטבעיים ממלאים אצלו מקום כה נכבד.
חשוב להדגיש, שגישה נעלה זו, הגישה המתעלה אל מעל למאוויים הטבעיים, אינה גישה מאושרת פחות. כאשר הוכחנו לעיל, שכל ישועה נושאת בחובה מצוקה חדשה - לא הפרכנו את מציאות האושר ואת מציאות השמחה בעולם, להפך, יש ויש שמחה עצומה ואושר אין-סופי בעולם, והם יכולים להיות נחלתנו - אם רק נפסיק לחפש אותם במקום הלא נכון. והמקום הנכון לאושר יהודי הוא רק בקרבת ה'!

קרבת ה' היא תוצאה של אמונה שהקדוש ברוך הוא מנהל את חיי, ועושה זאת בצורה הטובה ביותר והמתאימה ביותר לתכלית האמתית שלי. בין אם יתמלאו מאוויי כפי שאני חושב שנחוץ לי, ובין אם יתנהל הכול בדרך שונה, יש לי סיבה לשמוח - כי יש מי שמנהל את העסק בשבילי. "צריך האדם להתרצות לדרך שבה הקדוש ברוך הוא מנהל את חייו", אומר רבי נחמן מברסלב, וזאת הישועה הגדולה ביותר, כי היא אינה תלויה בדבר.
ואם נדמה שיש כאן איזו השלמה מתוך ייאוש - אין זה כך. "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו - זאת הבחינה היא מעין עולם הבא", אומר רבי נחמן במקום אחר. ההתרצות הזאת היא ההתעלות מעל לתפיסה הטבעית, ובאמצעותה קונים אושר אמתי, לא טבעי ובלתי מוגבל.

כל אדם רוצה שיהיה לו טוב, ויש טוב, מושג וזמין תמיד, בכל מצב, לכל אדם. "ואני - קרבת אלוקים לי טוב" (תהילים עג כח). זהו הטוב האמתי ורק הוא בר השגה; זוהי הישועה היחידה, שנושאת בכנפיה רק אושר, ולעולם אין מזדנבת בעקבותיה מצוקה.
ככל שנמתן את בהלתנו לישועות בעולם הזה - נתאכזב פחות, וככל שנכניס את הקדוש ברוך הוא ואת רצונו לתמונה - נשמח יותר. נוכל גם אנחנו להיות מאושרים אפילו בטרם התגשמו משאלותינו, נהיה מאושרים בקיום רצון ה'! הלא בזה אנו יהודים, בזה אנו שונים מאותן אין-סוף בריות חולמות, שונאות, מקנאות, אבודות, שהעולם מלא בהן...

ישועה כזו אני מאחל לך, ולכל המצפים לישועה, ישועה של קרבת ה'. זוהי הישועה האמתית, ששום מצוקה לא תוכל לה!

כשנושעים בישועה זו, יש כוח לשאת הכול, יש כוח לסבול ולצפות. יש כוח אפילו לשמוח, עוד טרם שאנו זוכים למילוי משאלת לב זו או אחרת. ומי שאינו נושע בקרבת ה', גם ישועותיו הגדולות ביותר נושאות בכנפיהן תדיר, ובעל כורחו, מצוקות חדשות.

ואחרי הכל, אין לי ספק שתפילותייך נושאות פרי, והקדוש ברוך הוא רואה בצערך. וטוב יהיה אם תוסיפי לתפילות ולציפיה גם גבולות של התגברות על חטאים ועברות. ואז ילך ויתקרב ויגיע בקרוב ממש המיועד להיות בעלך ושותפך לחיים קדושים וטובים.
ארז

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן

כתבות נוספות