לגבי השבויים

שלום וטוב.
אני מצרף כאן מאמר שפרסמתי בNRG לפני שנה:

"בשעות הללו כולנו מייחלים בתפילה ובתקווה למען שלושת השבויים: אלדד רגב, גלעד שליט ואהוד גולדווסר.

ההתמסרות של מדינת ישראל לחייליה השבויים והנעדרים היא מעלה ערכית ורוחנית. למדנו להיות ציניים ומפוכחים, וכבר איננו מאמצים בתמימות כל מיתוס על כמה-אנחנו-טובים. אך כאשר עיתון כמו ה´טיימס´ כותב שישראל נוהגת "לעשות כל שביכולתה למען אזרחיה שבמדים", ומכנה זאת "מסורת מעוררת כבוד", זהו גילוי מובהק של הביטוי השחוק "קידוש השם". כולנו מזדהים עם הפעולה הצבאית התקיפה למען שבויינו. אך אם חס ושלום לא נצליח להשיגם בפעולה צבאית, האם יש לפדות אותם תמורת שחרור אלפי מחבלים?

"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות" (רמב"ם)* אך גם על מצווה חשובה כזו יש מגבלות. המשנה קובעת: "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (גיטין פ"ד מ"ו). ידוע המעשה במהר"ם מרוטנבורג, שיישם את הדין הזה למעשה על עצמו,
וישב שנים רבות בשבי עד שנפטר בכלא, כשהוא מסרב להרשות לקהילה לשחרר אותו בממון מופקע.

חכמי הגמרא מעלים ספק מה טעם הדין הזה: כדי שלא לגרום לציבור הוצאה כלכלית גדולה, או כדי שלא לעודד את השובים לחטוף עוד יהודים. להלכה, מקובל לפסוק על פי הטעם הביטחוני ולא הטעם הכלכלי, וכך פסק השולחן ערוך: "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם... שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם" (יו"ד רנ"ב, ד). אמנם, יש מחלוקת שמא במקום שהשבוי נמצא בסכנת נפשות, מוציאים עליו כל הון לפדותו. היו שציינו שלפי הטעם המובא בשולחן ערוך, אין להוסיף בדמי הפדיון גם במקרה של סכנת נפשות, שבכך נעודד את החוטפים לחטוף עוד יהודים ולסכנם.

ההלכות הללו מדברות בעיקרן על מציאות של קהילה יהודית, ולא על מדינה. הרב שאול ישראלי טען שחייל צה"ל שנשבה - אין כל מגבלה על פדיונו, כשם שאין מגבלה על זכות האדם לפדות עצמו משוביו* וזאת מפני שיש התחייבות בלתי כתובה של המדינה להצילו בכל מחיר.





ההיגיון והרגש



אחרים טענו להיפך: לדעתם, גם הסברות שמתירות לשלם מחיר מופרז במקרה של סכנת נפשות, אינן נוגעות למציאות של מדינה, שאינה מתמודדת עם מקרה בודד אלא עם אסטרטגיה ביטחונית כוללת. במצב כזה, כניעה למחבלים ושחרור רוצחים מן הכלא, עלולים לפגוע בביטחון המדינה לאורך זמן באופן אנוש.

סיכומו של דבר, שאלת פדיון חיילים שבויים היא שאלה חדשה בעולמה של ההלכה, ועדיין לא נתגבשה לה תשובה מוסכמת. ייתכן גם שבסופו של דבר יגיעו הפוסקים למסקנה המסתברת, שההלכה אינה מכתיבה אסטרטגיה מדינית וביטחונית ספציפית, ומותירה זאת ביד השלטון הנבחר.

עם זאת, גם אם אין בתורה פתרון חד-משמעי, היא מספקת למנהיגינו הדרכה ערכית. שלושה ערכים מרכזיים נוכל למצוא בתורה כהדרכה לעיסוק בפדיון השבויים. א. הערבות ההדדית מחייבת אותנו להתמסר יומם ולילה לפדיון שבויינו. ב. עם זאת, ההלכה הריאליסטית מכירה גם באפשרות שישועת האחד תגרום אסון לרבים, וקוראת להיזהר ממצבים כאלו במידת האפשר. ג. שאלות כאלו מכריעים בראש ולא בלב. הרמב"ם כתב שלמנהיג המדינה אסור לפעול על פי הרגש.

המנהיג צריך לפעול "מתוך חישוב ובהתאם למה שראויים לו, לא מתוך היגררות גרידא אחרי ההיפעלות" (מורה נבוכים ח"א, נד). בימים כאלו הלב עובד שעות נוספות* אנחנו לא מצליחים לחשוב בהיגיון ובצלילות. אבל לגבינו זה גם לא חיוני עד כדי כך, שהרי אנחנו לא מנהיגי המדינה. כולנו מקווים שראשי המדינה יפעלו אך ורק מתוך שיקול דעת דקדקני ומחושב.

ובינתיים, נוסיף ונתפלל כולנו: "תבוא לפניך אנקת אסיר" (תהילים ע"ט)* "ופדויי ה´ ישובון, ובאו ציון ברינה" (ישעיהו ל"ה)".