זה לא טיפשי ומיותר להתפלל על דברים קטנים וגשמיים?

על כל תחום ועל כל עניין - צריך לדבר עם ה', לבקש עצה וישועה.
"והנה כבר ידענו, שבכל מה שעובר על האדם אין לנו בית מנוס כי אם אליו יתברך לבד. וכל כוונתו יתברך בכל מה שמביא על האדם, הכל כדי שיזכור בו ויתפלל אליו, כמו שכתוב: "וקראני ביום צרה, אחלצך ותכבדני" ("עלים לתרופה" מכתב מ"ו).

מטרתה הנעלה של התפילה היא, כאמור, עצם הקשר עם ה', עצם ההרגל לשתף אותו בחיינו. אבל תוכנה ופרטיה של התפילה - כל דבר שבעולם, גם דברים שעשויים להיראות לנו קטנים ושוליים בעיני ה'.
כותב רבי נתן: "וכן שמעתי אני גם כן מפיו הקדוש על דבר קטן ופחות מאד, שהיה קצת מוכרח לי, ואמר: תתפלל על זה להשם יתברך. ועמדתי משתומם, כי היה לי לדבר פלא בעיני להתפלל להשם יתברך על דבר פחות כזה, וגם כי לא היה מוכרח ביותר, ואמר (בלשון תימה): אין זה כבודך שתתפלל להשם יתברך על דבר קטן כזה?!" (שבחי הר"ן רל"ג).

מדוע, בעצם, זה נראה לנו מוזר להתפלל על קטנות? האם הקדוש ברוך הוא גדול מידי עבור דברים קטנים? האם צרכינו הפעוטים לא מעניינים אותו מפאת שהוא כה מרומם וכה נשגב?
מי שסבור כך שוגה באופן מהותי בתפישת האלוקות.
במושגי בני האדם גדולה ורוממות פירושה התרחקות מן הפרטים הקטנים. כשאדם עולה לגדולה הוא הופך פחות זמין לאדם מן הרחוב, וכבר אי אפשר להטריד אותו בדברים קטנים. יש לו פקידים ושעות קבלה, לא כל אחד יכול לדבר איתו, לא בכל שעה ולא בכל עניין.
אצלנו, בני האדם - הגדול מתרחק מן הקטן, לעיתים אף מתנשא ובז לו. לכן אנו עשויים לשגות ולהטיל תפישה אנושית זו של גדלות גם על הבורא. כה רם ונישא הוא, מה לו וליציר כפיו, אדם עשוי עפר? וכי הרהוריו או צערו של בן תמותה עשויים בכלל להעסיקו? מול אין סופיותו נראות גם ההתרחשויות הגורליות של חיינו פעוטות ואפסיות.

אלא שגדולת הבורא שונה באופן מהותי מגדולת בשר ודם. "במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו". גדולתו האין סופית איננה מגמדת בעיניו את הפרטים הקטנים. עולמו, כל יצירי כפיו, וכל ענייניהם וקורותיהם, עד לפעוטים ביותר - חשובים ויקרים בעיניו. מגלקסיות אדירות עד גרגיר חול בקצווי ארץ - לכל משמעות, חשיבות ומשקל.
גדול מכולם הוא האדם שמכיר בבוראו, נושא אליו תפילה ומבקש את קירבתו.

עולם עצום ורב ברא ה' והוא זן ומפרנס לכל. "בורא נפשות רבות וחסרונן". גם את הנפשות ברא, גם את החסרונות וגם את מילויים. במה, אם כן, שונה השפע שמקבל האדם, נזר הבריאה, מן השפע שמקבלים החיה, הבהמה, העוף והרמש?

תפילה!

רק האדם יכול וצריך להתפלל על חסרונותיו.
תפילה היא הכרה במציאות המשפיע, תפילה היא התוודעות למי שבידו לתת ובידו לקחת, תפילה היא הבנה שאין כל הכרח טבעי שאקבל את צרכי ושגם חוקי הטבע פועלים מכוח רצון הבורא בלבד.
כך, כשמגיע אל המתפלל השפע המבוקש, הוא נושא בו גם איכות רוחנית, אלוקית.
אכן, כל הבריות מקבלים מן ה' את מבוקשם, אבל השפע שמגיע אליהם נעדר אותו סוג מיוחד של איכות המכונה - תודעת אלוקים, קירבת ה', אור אין סוף. ניצוץ איכות כזה מזדמן רק למתפללים. מי שנשלם חסרונו על ידי תפילה חש ומרגיש קירבת אלוקים בכל דבר שהושפע לו. גם על ידי כפתור אפשר להתוודע אל ה'. הלא התפללתי על זה ואלוקים השלים חסרוני. באופן כזה הופכים עבור המתפלל גם פרטי החיים הקטנים והיום יומיים למענה על פניה, לפיסות אלוקות, לדו שיח מקסים ומתמיד עם מי שאמר והיה העולם.

מי שאינו מתפלל, אומר רבי נחמן, "אף על פי שהשם יתברך נותן לו בגדים ופרנסה והצטרכות חיותו, כל חיותו היא רק כמו בהמה שגם לה השם יתברך נותן לחמה. כי מאחר שאין הוא מושך את חיותו על ידי תפילה להשם יתברך, על כן כל חיותו היא כמו חיות בהמה ממש, כי האדם צריך להמשיך כל חיותו והצטרכותו מהשם יתברך על ידי תפילה ותחנונים דייקא" (שיחות הר"ן רל"ג). וכן פירש "הכותב" בעין יעקב את הפסוק (תהילים ב' ח') "שאל ממני ואתנה" - "על כל הדברים, הן על דבר גדול, הן על דבר קטן - תתפלל" (ברכות מ').