שמירת נגיעה

שלום וברכה,

אלה מקצת מן המקורות:

לדעת הרמב"ם מקורו של איסור זה הוא בפסוק המובא בספר ויקרא: "איש איש אל כל שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערוה, אני ה'" (ויקרא יח, ו).

וכך פסק:

המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן או שנשק לאחת מהן כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן אע"פ שאין שם תאוה ולא הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר אסור הוא ומעשה טפשים הוא

שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו.

ספר החינוך מצוה קפח

שלא להתעדן באחת מכל העריות. והן קרובות ואשת איש ונדה, ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשוק וכל הדומה לאלו הפעלות הרעות שמעמיקין בהן בעלי הזמה ההולכים אחרי ההבל ויהבלו, שנאמר (ויקרא יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. ופרשו, כאלו אמר לא תעשה שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה. וכן דרשו זכרונם לברכה (ספרא אחרי יג טו וכא) לא תקרבו לגלות, אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב? תלמוד לומר ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב, אין לי אלא נדה בבל תקרב ובל תגלה, מנין לכל העריות? תלמוד לומר לא תקרבו לגלות, ושם נאמר (שם כט) ונכרתו הנפשות העושות, שמא תאמר יהיו חייבים כרת על הקריבה לבד? תלמוד לומר העושות ולא הקרבות.

המשנה עוסקת בעיקר באיסור ביאה אסורה (במסכת יבמות) וכן באיסור יחוד (בסוף מסכת קידושין)

הגמרא עוסקת גם בנגיעה ושאר קרבה במקומות רבים למשל במסכת שבת דף יג.

בברכה,

דני ארגמן

בברכה,

דני ארגמן