שכרות בפורים

שלום וברכה,

כתב השולחן ערוך בטור או"ח סימן תרצ"ה סעיף ב' "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" והגיה עליו הרמ"א: "ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו) ויישן, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי (מהרי"ל). ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".

ראשית כבר כאן אנו רואים שלשיטת הרמ"א אין צורך לשתות כל כך הרבה אלא שישתה יותר מהרגלו וינמנם קצת מתוך השכרות. אולם גם לשיטת השו"ע הכוונה "עד דלא ידע ולא עד בכלל", כלומר שישתה אבל יזהר שלא יגיע לשיעור של איבוד דעת כזה ח"ו. וכן נראה מדבריו בבית יוסף שכך כתב:

"וכתב הר"ן בשם רבינו אפרים דמההוא עובדא דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לר' זירא כדאיתא בגמרא אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפי דמי (=לא ראוי) למעבד הכי (=לעשות כך). כתוב באורחות חיים חייב איניש לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט. כלומר- מיד אחרי האמירה המקורית בגמרא על חיוב השכרות מסופר על אמורא שמתוך שכרות הרג את חבירו, והגמרא באה ללמדנו בהבאת הסיפור על האסון שקרה בסעודת פורים שהרעיון של שכרות כזו בפורים בוטל ואסור לעשותו.

וגם האמור לעיל, כלומר שתיה מעל הרגלו (ולא מעבר לזה), מדבר על אדם אחראי, עדין ובן תורה שמתוך שמחת השתייה מדבר בדברי תורה ושירות לה' יתברך, וממילא נעשית סנגוריא שגם אדם שתוי משבח את ה' שזה מראה על הפנימיות של אדם גדול. אבל אדם שח"ו מידותיו הפנימיות רעות וכשהוא שותה הוא שוכח לברך או ח"ו מנבל פיו או עושה שטויות- אסור לאדם כזה לשתות כלל, ואין בכך שום מצווה, שהרי אין כאן שמחת הודיה לה' אלא הוללות וסכלות.

ומובן מאליו שמי ששתה (אפילו שתה קצת) אסור לו לנהוג כלל! וכן אסור לו להתפלל ערבית בצאת הכוכבים אלא יתפלל רק אחרי כמה שעות כשיפוג היין. וכן מי שבריאותית אסור לו לשתות לא ישתה כלל.

כללו של דבר- תורתנו היא תורת חיים, ואל לו לאדם לתת ליצר הרע לשכנעו שבפורים הותר הרסן חלילה, אלא אדרבא, בפורים כל המעלה שהאדם יודע את הגבולות למרות שמחת הפורים.

וה' יזכנו לשמחת פורים תוך הבנת הגבולות ושמירתם, וקבלת התורה מאהבה.

חג שמח!