שאלה
הרמב"ם מצד אחד פוסק בהלכות שופר "...שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל, וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו..."
כלומר, שופר הגזול שתקעו בו יצאו ידי חובה מפני שאין המצוה אלא בשמיעת הקול ולא בשופר עצמו והשומע לא גזל את הקול אלא רק את השופר. מה הסיבה שזה שמצוות לאו להנות ניתנו מהווה סיבה שזה לא ייחשב מצוה הבאה בעבירה? אני הבנתי שהרמב"ם קיבל את ההבנה הפשוטה בירושלמי מסכת שבת פרק יג הלכה ג שחילקה בין חטאת שכיפר לבין מצה שלא יצא ידי חובה, שמצוה הבאה בעבירה רק פועלת אם שניהם הם על גוף החפץ. כשמקריב קרבן חטאת עושה זאת בשבת, אין זה בעייתי מפני ששמה אין העבירה של חילול שבת בגוף הקרבן, אלא היא עבירה המוגדרת כאיסור במעשה האדם (מעשה גברא). כמו כן, אדם שיאכל מצה ויצא החוצה לרשות הרבים, עדיין יוצא ידי חובה, וזה לא ייקרא מצוה הבאה בעבירה מפני שלמרות שאכילה היא ההנחה של האוכל וממילא בעצם העובדה שהוא בולע את זה, זה גורם לכך שהוא יניח את זה ברשות הרבים ויתחייב על מלאכת הוצאה בשבת, המלאכה הזאת איננה פוגמת בחפצא של המצה. לפי זה, אם היה הדין שמצוות ליהנות ניתנו אז התקיעה בעצם קיומה מהווה את ההנאה הנאסרת, וממילא הם היו סותרים זה את זה, האיסור הנאה והמצווה של תקיעה ולא היה יוצא ידי חובה משום מצוה הבאה בעבירה.
ראיה להבנה זאת יש בסוכה דף לא עמוד א שכתוב שלפי חכמים אדם הגוזל סוכה של חברו על ידי זה שהוא מגרש אותו מהסוכה שלו, יכול לצאת בו ידי חובה. נראה שאין ספק שאדם העושה מעשה כזה עובר על איסור. אלא הסיבה שהוא לא עובר הוא מפני שאין האיסור בגוף החפצא שעליו חלה המצוה.
אבל אז ראיתי בשו"ת הרמב"ם בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה' שהרמב"ם כותב שמי שפוסע על תלמיד חכם על מנת לעלות לדוכן הריהו עושה מצוה הבאה בעבירה. שמה לא שייך לדבר על גוף החפץ שהרי ביזוי תלמידי חכמים זהו בפשטות איסור על הגברא שאסור שהוא יבזה אותו, ואין זה שייך כלל לעלייה לדוכן.
אז איך מסבירים את שיטת הרמב"ם במצווה הבאה בעבירה?
תודה
עזרא
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום וברכה,
ראה את דברי ר' שמעון שקאפ בפירושו למסכת יבמות (חידושי ר' שמעון יהודא הכהן) סימן ב' אות ה' ד"ה "אמנם":
...ומצווה באה בעבירה לא שייך רק היכא שתכלית המצווה הוא המעשה שעושה, אבל היכא שעיקר המצווה אינה הפעולה רק תכלית הפעולה, לא... וכעין זה נראה בכוונת הירושלמי שמחלק בין קורע בשבת לבין אוכל מצה גזולה והוא דבמצה החפץ שקיים בו המצווה הוא חפץ שאצלו הוא נגד רצון התורה, ומשום הכי אין חפץ במצוה כזו, אבל בקריעה רק העושה עובר העבירה ביחד עם המצווה, ומשום הכי אין פעולת העבירה מבטלת פעולת המצווה, ודוק.
יש מצוות בהן עיקר המצווה הוא המעשה שעושה (לדוגמא, אכילת מצה בפסח), ויש מצוות שעיקר המצווה היא התכלית ולא הפעולה כגון קריעה על מת (שלא משנה אם הוא הקורע או מישהו אחר קורע לו, העיקר שתתבצע קריעה ). אכילת מצה גזולה נחשבת כמצווה הבאה בעבירה כיוון שעיקר המצווה היא במעשה האכילה. כלומר, רצון התורה הוא שתאכל מצה כשירה שאינה גזולה בפסח, מי שאכל מצה גזולה עבר על רצון התורה. אבל ביחס לקריעה ישנם שני רצונות של התורה: שתתבצע קריעה, לשמור שבת – אם קרע בשבת קיים את רצון התורה שתתבצע קריעה ולכן קיים מצווה וזאת אף על פי שקיים גם עבירה של חילול שבת.
יש לציין שבשולחן ערוך יו"ד סימן ש"מ בסעיף כ"ט נפסק שמי שקרע חלוק גזול לא יצא ידי חובת קריעה וזה כמו האוכל מצה גזולה, שרצון התורה לא התקיים בקריעתו זו