שאל את הרב

שיטת הרמב"ם במצוה הבאה בעבירה

הרב יובל שרלו הרב יובל שרלו 27/05/18 17:47 יג בסיון התשעח

שאלה

הרמב"ם מצד אחד פוסק בהלכות שופר "...שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל, וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו..."

כלומר, שופר הגזול שתקעו בו יצאו ידי חובה מפני שאין המצוה אלא בשמיעת הקול ולא בשופר עצמו והשומע לא גזל את הקול אלא רק את השופר. מה הסיבה שזה שמצוות לאו להנות ניתנו מהווה סיבה שזה לא ייחשב מצוה הבאה בעבירה? אני הבנתי שהרמב"ם קיבל את ההבנה הפשוטה בירושלמי מסכת שבת פרק יג הלכה ג שחילקה בין חטאת שכיפר לבין מצה שלא יצא ידי חובה, שמצוה הבאה בעבירה רק פועלת אם שניהם הם על גוף החפץ. כשמקריב קרבן חטאת עושה זאת בשבת, אין זה בעייתי מפני ששמה אין העבירה של חילול שבת בגוף הקרבן, אלא היא עבירה המוגדרת כאיסור במעשה האדם (מעשה גברא). כמו כן, אדם שיאכל מצה ויצא החוצה לרשות הרבים, עדיין יוצא ידי חובה, וזה לא ייקרא מצוה הבאה בעבירה מפני שלמרות שאכילה היא ההנחה של האוכל וממילא בעצם העובדה שהוא בולע את זה, זה גורם לכך שהוא יניח את זה ברשות הרבים ויתחייב על מלאכת הוצאה בשבת, המלאכה הזאת איננה פוגמת בחפצא של המצה. לפי זה, אם היה הדין שמצוות ליהנות ניתנו אז התקיעה בעצם קיומה מהווה את ההנאה הנאסרת, וממילא הם היו סותרים זה את זה, האיסור הנאה והמצווה של תקיעה ולא היה יוצא ידי חובה משום מצוה הבאה בעבירה.

ראיה להבנה זאת יש בסוכה דף לא עמוד א שכתוב שלפי חכמים אדם הגוזל סוכה של חברו על ידי זה שהוא מגרש אותו מהסוכה שלו, יכול לצאת בו ידי חובה. נראה שאין ספק שאדם העושה מעשה כזה עובר על איסור. אלא הסיבה שהוא לא עובר הוא מפני שאין האיסור בגוף החפצא שעליו חלה המצוה.

אבל אז ראיתי בשו"ת הרמב"ם בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה' שהרמב"ם כותב שמי שפוסע על תלמיד חכם על מנת לעלות לדוכן הריהו עושה מצוה הבאה בעבירה. שמה לא שייך לדבר על גוף החפץ שהרי ביזוי תלמידי חכמים זהו בפשטות איסור על הגברא שאסור שהוא יבזה אותו, ואין זה שייך כלל לעלייה לדוכן.

אז איך מסבירים את שיטת הרמב"ם במצווה הבאה בעבירה?

תודה

עזרא

תשובה

שלום וברכה

אני מקווה שהבנתי את השאלה. אענה על מה שהבנתי, ואם הדברים לא מכוונים - אשמח:

דברי הרמב״ם בהלכות שופר נובעים מכך שצריך שיהיה קשר ישיר בין העבירה ובין המצווה. במקרים בהם הוא דן - העבירה נעשתה בשופר, אך המצווה אינה שופר, אלא קול שופר, ולפיכך זה לא נאסר. למה הדברים דומים (לא זהים) ? לאדם שנוסע במכונית ביום טוב ראשון כדי ליטול לולב - הדבר אינו פוסל את נטילת הלולב, בשל העובדה שהמרחק בין הנסיעה במכונית ובין נטילת הלולב הוא גדול.

הנושא אינו גוף החפץ, אלא שאלת ישירות הקשר בין העבירה ובין המצווה. הנושא אינה ״גברא״

או ״חפצא״, אלא המרחק בין העבירה ובין המצווה.

מגרש מן הסוכה גם הוא אינו בגלל החפצא או הגברא, אלא שאלת המרחק.

האם עליה לדוכן כשדורכים על מישהו היא מצווה הבאה בעבירה ? ראשית, יש שהסבירו שזה אילוסטרציה, ולא טיעון הלכתי של ממש. אולם, אם מסבירים שמדובר במצווה הבאה בעבירה ממש - כנראה שעמדת הרמב״ם היא שיש קשר ישיר בין ההליכה לדוכן ובין ברכת כהנים.

מה החולשה בהסבר שלי ? החולשה היא שצריך לבחון האם מה שאני כותב הוא שרירותי, מהסוף להתחלה, והקביעה האם יש קשר ישיר או לא היא יריית החץ ואחר כך סימן המטרה, או שניתן לקבוע את זה גם לגבי מקרים שלא כתובים במפורש בהלכה.

כל טוב

כתבות נוספות