שאלה
צהריים טובים :)
בזמן האחרון אני מרגישה כי הקנאה שלי הולכת וגדלה. אסביר.
התחתנתי בתקופת הקורונה, גל הראשון, בזמן החופה שלנו הודיעו על עוצר כללי. החתונה הפכה מחתונה של 300 או 400 איש לחתונה של 30 איש, וגם זה היה יותר מהמותר. משטרה באה ואמרה לנו ללכת, היה מדהים אבל גם אחר. אחר ממה שציפיתי לו כל החיים. הקנאה באה עכשיו, בגל השני, כשכל החברות שלי מתחתנות חתונת קורונה אבל עם 200 או 300 איש. בלב שלי אני רק כועסת על זה שהן מעיזות לקרוא לזה חתונת קורונה1 יש להן את כל החברים שילוו אותם מחוץ לחופה, את כל הריקודים, לנו היה 2 חברים לכל אחד, הייתה שמחה, אבל שונה ממה שציפינו. הקנאה הזו, ההרגשה הו בוערת בי כל פעם שיש חתונה, וב''ה יש הרבה חברות שמתחתנות. מציק לי שאני לא מסוגלת לשמוח בשבילן. שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה שהחתונה שלי לא הייתה כמו שחלמתי. אני לא מצליחה להתגבר על זה. זה ממש מציק לי שאלו התחושות הפנימיות שלי, זה גורם לי להיות מבואסת וכעוסה. אני לא רוצה להיות ככה. מה אפשר לעשות כדי להפסיק לקנא, לכעוס על דברים שלא בשליטתי או בשליטת המתחתנים כעת? איך אני יכולה לעבוד על המידות שלי ולא לקנא???
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום יקרה.
תודה שפנית. כולי תפילה שאצליח טיפה לעזור לך להקל מעלייך את התחושות ושתקבלי את התשובה שאת מחפשת. תקופת הקורונה הביאה את כל העולם לטלטלה. כולנו נדרשנו לקחת נשימה עמוקה ולאזור כוחות כדי להתמודד. ההתמודדות לא פסחה על אף אחד. וכמובן שמעבר לאתגרים הטכניים שכולנו עוד משתדלים להתרגל אליהם – מצטרפים האתגרים הנפשיים, הפנימיים. המציאות מפגישה אותנו עם סיטואציות חדשות שלא פגשנו עד כה, וזה טבעי והגיוני ביותר שזה יציף גם תחושות לא נעימות, כל אחד בתחום ההתגברות שלו. את לא לבד באתגר, הייחודיות שלך היא במודעות הרבה לתחושות שלך, וברצון להתעלות. מעריכה אותך על זה מאוד. את כבר בחצי הדרך.
חתונה זה אירוע משמעותי, גדול. גם במשמעויות הפנימיות והרוחניות שלו, וגם במלבושים החיצוניים שלו. אין ספק שכל בחורה (כמעט) חושבת על החתונה שלה גם לפני שהתכנונים הממשיים הופכים לרלוונטיים. החלומות והציפייה מצטברים עם השנים, וכשמגיע ב"ה הרגע והבחור הנכון, האירוע מגיע על גבי חלומות של שנים. לא פשוט לוותר על חלומות. זה מקסים שהצלחת למצוא את המדהים בתוך החוויה האחרת הזאת. היכולת הזאת להיצמד לתכלית היא עבודה חשובה בחיים. לזכור שההתרחשות החשובה והמשמעותית היא הברית שכרתת עם בעלך במעמד – ובהבנה הזאת את לגמרי שם.
אז אם הבנתי נכון, השאלה היא למה הרגשות המבאסים והקנאה עולים, ואיך מתגברים?
לפני שנחשוב על מה אפשר לעשות, ננסה לפצח מעט מנושא הקנאה. לפני תקופה יצא לי לשמוע שיעור של הרב אליעזר קשתיאל על הנושא. הוא מסביר שהכוח של הקנאה הוא מהקניין. מהצורך והרצון שלנו לקנות דברים, שיהיו שלנו. ולפעמים בחיים אני רואה אצל מישהו משהו שאני גם רוצה שיהיה לי, אני גם רוצה לקנות אותו.
במצב כזה אפשר למיין את אותם הדברים לשתי קטגוריות – דברים שאפשר לקנות ולהשיג, ודברים שאי אפשר.
בדברים שאפשר לקנות – בעצם הקנאה צריכה להוות מנוע. הסיסמא שהרב מביא: "אל תקנא, תקנה". פתאום ממתחושה שמרקיבה אותנו מבפנים יש פה אלומת אור שמסמנת לנו כיוון, לאיפה אפשר להתקדם, להיכן צריך להתפתח.
כדי לעשות את העבודה הזאת צריך קודם כל לזהות מה הדבר שהפעיל אותנו, מהי ה-נקודה שזיהית בחתונות של החברות שלך שחסרה לך אצלך.
אז מה אפשר לעשות?
1. לדבר את האכזבה. לתת לכאבים מקום. לא להתעלם ולא להכחיש. כמו שבחתונה מזכירים את חורבן ירושלים אנחנו מציפים את ההבנה ששמחה לא צובעת את החיים בגוון אחד אחיד, יש מקום לעוד קולות ותחושות ואפילו כאב, ואנחנו רוצים לתת לו מקום. להקציב לעצמך זמן (מוגבל) ולספר לבעלך/חברה טובה/ לכתוב את כל מה שיושב לך על הלב בתחום הזה. שמחת בחתונה שלך, ועדיין היא לא הייתה מה שרצית. צריך להתייחס לרצון שהתנפץ. לתת לו מקום. להתבאס. הרבה פעמים אנחנו לא מספיק נותנים לעצמנו מקום להרגיש. להכרת הטוב על מה שיש לך ועל החתונה יהיה מקום מרפא רק כשהוא לא יבוא על חשבון התחושות האחרות שלנו. וטיפ נוסף – כדי לא להישאב לתוך הכאב, באמת להקציב זמן, ובסופו לקבוע משהו משמח שקשור לחתונה (נגיד לשבת עם בעלך ולהסתכל על תמונות) כי אנחנו רוצים לתת מקום לכאב, אבל לא לתת לו לגנוב את ההצגה. עכשיו יכולה להיכנס עבודה של עין טובה. עין טובה היא לא עין שמתעלמת ומוחקת את הכאבים, אלא היא בוחרת להסתכל על התמונה הרחבה ולתת לטוב להיות הטון המרכזי.
2. להפריד – (סוג של המשך לסעיף א) לעשות הפרדה בין העבודה הפנימית, ובין המציאות החיצונית. כלומר לבחור להתבונן בקנאה כקריאת כיוון שקוראת לך להתפתח ולהתקדם. ברגע שתתייחסי אליה ככה אז החברות הופכות להיות רק הטריגר, רק מה שהציף אצלך משהו שהיה צריך לצאת. הן לא באמת הנושא. כשמפנים את המבט פנימה המציאות החיצונית פחות מאתגרת, ויותר קל לשמוח בה.
3. "אל תקנאי, תקני" – נשמעת סיסמא קצת מצחיקה בהקשר שלך. את לא יכולה להתחתן שוב, ואפילו אם יכולת אנחנו עדיין במציאות שלא מאפשרת באמת לעשות חגיגה ענקית. הסעיף הזה דורש עבודת מחקר, במה באמת את מקנאה – בחגיגה מרובת אנשים? ביכולת לפגוש את כל המשפחה? בצורה בה החברות שלך מרשות לעצמן להביע את התסכול שלהן (אפילו שהסיטואציה שלהן יותר נסבלת משלך)? יש המון דברים שאפשר לעשות. תמצאי איפה את רוצה להתרחב ותפעלי! לא להסס. כפי שההנחיות מאפשרות, לארח בני משפחה מורחבת לארוחה/ לטיול/ למפגש משמח. רצית שיותר אנשים יהיו שותפים? תשלחי להם סרטונים מהחתונה. אני בטוחה שמתוך היכרות שלך עם עצמך ועם המצב תוכלי לחשוב על רעיונות עוד יותר יצירתיים ורלוונטיים.
4. "בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו". (סנהדרין) אדם לא מקנא בבן שלו או בתלמיד שלו. אז תהפכי אותן לתלמידות שלך! עברת פה מסע בדרך לחתונה שלך, בטוח יש לך הרבה מה להגיד בנושא חתונות קורונה – תובנות שיכולות להעצים את חברות שלך. אם זה משהו שאפשרי לעשות אותו תשיגי שני דברים, גם תעזרי לחברות שלך בתקופה לא פשוטה, וגם את תהפכי לשותפה אקטיבית בשמחת החתונה. ואם השמחה של החתונה תהיה קצת יותר שייכת אלייך, גם הקנאה תרד.
מאחלת לך ולכל עם ישראל שהקב"ה ישלח בריאות איתנה, וכוחות להתמודד עם כל האתגרים שהתקופה הזאת מביאה עלינו.
מקווה שעזרתי, מוזמנת לפנות אלינו שוב
המון מזל טוב!
נעמה
(4)