נפילות מיניות - איך זה קורה גם לרבנים ואיך אנחנו מונעים את הצורך להתמודד?

שלום לך ישי.

האמת שזו שאלה שאנחנו נשאלים לא פעם, לא רק באופן כללי, אלא גם ממש באופן נקודתי כמו ששאלת.

אין ספק שאחת ההתמודדויות הגדולות של הדור שלנו (והאמת גם בדורות האחרונים) הוא הנושא של מיניות.

אגב, לפני שאמשיך, אני גם רוצה להזמין אותך להסתכל בתשובה שכבר כתבנו בנושא שתוכל לעזור ולתת כיווני מחשבה בנוסף על מה שנכתוב כאן.

https://www.makshivim.org.il/answer?id=944331

למה זה קורה אצל כולם?

בהמשך למה שכתבנו, מסופר בגמרא שחז"ל ביקשו לעקור את היצר הזה, אל מה שקרה זה שאפילו ביצה לא מצאו ולכן החזירו את היצר. מנגד, חז"ל הזהירו שאין אפטרופוס לעריות (ונחזור לזה בהמשך).

לא שאני פסיכולוג, אבל עם השנים אני מרגיש שבסופו של דבר יש מידות שורשיות אצלנו, וכשאני אומר מידות אני מתכוון גם לתכונות.

מידות אלו, שהן עיקריות אקוטיות לחיים שלנו ואולי בגלל מעלתן יש בהן רובד של "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". הווי אומר שהפוטנציאל החיובי והשלילי אצלן הוא גדול. הענין הוא שאי אפשר בלעדיהן. דוגמא נוספת לכך הוא ענווה.

נכון, מבחוץ זה נראה שמאוד קל להבחין בין ענווה לגאווה אבל הרבה פעמים קל להבחין כי אנחנו מבחינים בין שני דברים שונים. לא בין ענווה לגאווה אלא בין שפלות לגאווה.

המרכיב הנוסף שנכנס לתמונה, ויש בו חבל דק, הוא הכרת הערך העצמי, שהוא ממש חלק אינטגרלי בענווה, לבין הגאווה. פה פתאום הענין נהיה מורכב.

ביצר העריות, הוא יצר חזק, הוא רצון שמניע בעצם את העולם והאנושות.

כשחז"ל ביקשו לעקור את היצר, זה בעצם אומר שהוא לא יהיה קיים. הצד השני שלו, כשהוא קיים הוא שליטה מלאה בו באופן שאין התמודדות.

ברגע שאין התמודדות אין דחף.

לדוגמא, אני מאמין שלרבים מאיתנו אין דחף לאכול חלב מיד אחרי בשר. לילדים קטנים שרואים גלידה מיד אחרי בשר יש רצון לאכול את הגלידה (ולפעמים הוא מתעלה מעל היכולת שלהם לשלוט בעצמם). יש להם התמודדות. גם למבוגרים יכולה להיות התמודדות שכזו אבל היא נשלטת במעשה (אם כי המחשבה עדין קיימת).

חז"ל הבינו את גודל ההתמודדות עם היצר עד כדי כך שהם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. הדחף הזה כל כך גדול שאין מה לעשות, צריך להיות מודעים לגודלו. הוא כל כך גדול שכביכול אין עליו אחריות.

מצד אחד זה מזעזע, מצד שני אנחנו מבינים כמה הוא עמוק, נצרך וכמה אנחנו נדרשים לעבוד על עצמנו ולהכווין אותו למקום הטוב.

לכן, זה לא פוסח על רבנים. גם לא על אמוראים (יש סיפור על רב עמרם בקידושין דף פ"א עמוד א' בו רב עמרם צעק שיש אש בבית כדי שהוא לא יפול כשהוא הרגיש שהוא עומד ליפול בענין. כן, הוא העדיף להתבייש בפני אנשים ולא ליפול. אבל היתה לו התמודדות) ויש עוד דוגמאות בגמרא על איך שחז"ל מבינים את ההתמודדות דווקא אצל תלמידי החכמים (ושוב "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו").

אז מה עושים?

עם כל הכאב, זה בעצם אומר שאי אפשר למנוע את היצר, אך כן יש צורך למנוע את המעשים – קרי הנפילות.

בשביל לעשות את זה צריך לעשות עבודת המידות שבעצם מלמדת אותנו לשלוט על המעשים ולהתמודד עם המחשבות. עם עושים את זה נכון גם לומדים לשלוט על המחשבות ועל הרצונות הפנימיים (אבל כמו שאמרנו – אין הבטחה בתחום הזה).

זה חלק מהחינוך שאנחנו צריכים לעשות ועושים כל הזמן אבל בוודאי שצריך להעצים את זה יותר ובגילאים הנכונים גם לדבר על זה בהקשר של המיניות.

באופן של נפילות ממשיות בין אנשים – בשביל זה יש הלכות ייחוד שאת הרעיון שבהם צריך להעצים, ולא רק את הפרקטיקה. אדם צריך לא רק להימנע מלהגיע למצב בו יכולה לקרות נפילה, אלא באופן אקטיבי הוא צריך לשים את עצמו במצב שבו הוא נמצא עם אנשים שהוא לא יעשה מעשה כזה מולם.

ההבדל בין השנים הוא שבשני אני אקטיבי ביצירת מציאות שלא מאפשרת נפילה ממשית ופיזית.

אמנם, יש גם את מרחב האינטרנט בו באמת יש שתי גישות כלליות. האחת זה לשים מסננים וחסמים. יש בזה משהו שהוא מאוד עוזר, אך חלק מרגישים שהוא עוקר את ההתמודדות.

הם מעדיפים להתמודד עם כל הקושי, בלי מסננים וחסימות – אבל זה דורש המון שליטה עצמית. חלק מזה, הוא גם/בנוסף להשליך על שימוש באינטרנט - כן, גם דרך הטלפון - הלכות ייחוד.

כך או כך, העיקרון של שליטה היא בידיים של האדם ובתרגולים, מעשים ומודעות.

אפרופו מודעות, מחקרים שוני מנסים לכמת כמה מידע אנחנו קולטים בשניה. הענין הוא שעם רוב המידע אנחנו לא עושים שוב דבר. גם עכשיו, כשאתה מסתכל על השאלה יש המון מידע מסביבך שאתה לא מודע אליו, אתה מסנן אותו ובוחר לא לראות אותו.

באפן אחר – אתה מתמקד במשהו ובכך מבטל את השאר, ברמה כזו או אחרת. זה גם משהו שאנחנו יכולים לעבוד עליו בתוכנו פנימה בכל מה שנוגע לשלטי חוצות, או אפילו אנשים, שמסתובבים בצורה לא צנועה/שיכולה לעורר אצלנו מחשבות בעלות אופן מיני.

ביהדות יש מצוות עשה ומצוות לא תעשה. שני הסוגים יחד מקיימים איזון. אי אפשר לחיות רק בתור איסורים והגבלות או קריאות של 'תשלוט בעצמך'. זה יכול להיות נורא מתסכל.

יש בתוכנו דחף לעשייה חיובית ובונה. לבדוק מה המטרות הרצונות והיעדים שאתה רוצה להשיג, ולהשקיע בהם את המחשבה ואת המרץ. עצם העיסוק במשהו באופן חיובי הרבה יותר חזק כשרוצים בעצם לא ליפול. בחלק הראשון, שהוא לפחות בהתחלה הרבה 'סור מרע' הראש עדי מתעסק בתחום המיניות. ב'עשה טוב', הראש מתמקד במשהו אחר.

יש עוד המון מה להרחיב בתחום הזה, אבל אני כן מקווה שכבר נתנו כיוון ומחשבה.

האם יש עוד משהו שאולי אתה חושב עליו בהקשר הזה? ממש נשמח שתשתף.

כמובן אם יש לך שאלות נוספות אתה מאוד מוזמן לשאול שוב, ונשמח להשיב.

בהצלחה!

נתנאל

(14)