למה תמיד דברים קורים הפוך ממה שאני רוצה?

שלום שקד.

את מאוד צודקת שהרבה פעמים אנחנו נתקלים בתוצאות לא רצויות, למרות שייחלנו וציפינו לתוצאה אחרת. יחד עם זאת, במקרים רבים אנחנו נוטים לחוות באופן חזק ומרשים יותר תוצאות לא רצויות מאשר מצבים משמחים.

הדוגמא הכי מוכרת למצב הזה הוא "פספוס האוטובוס": אחד המשפטים הכי נפוצים אצל אנשים שרודפים אחרי האוטובוס והוא נוסע ומשאיר אותם מאחור בתחנה, הוא "שוב ברח לי האוטובוס!". התחושה באותו רגע היא שהדבר המעצבן הזה קורה לנו כל הזמן. אבל אם ניקח כמה נשימות ונבחן את העניין לעומק, נגיע למסקנה הפשוטה שבדרך כלל, אנחנו לא מגיעים לתחנה בדיוק שתי שניות אחרי האוטובוס. בדרך כלל אנחנו מחכים בתחנה (לפעמים יותר מדי...) ואז האוטובוס מגיע. אבל הרושם השלילי חזק יותר מהחיובי, או ה"רגיל", ולכן לפעמים נדמה לנו שרוב הזמן רע לנו, בזמן שבאמת זה הפוך: רוב הזמן טוב לנו ונעים.

הרבה מחקרים פסיכולוגיים מסבירים את התופעה הזאת, וזה ללא ספק נושא מעניין, ואולי נרחיב בו בעתיד. אבל כדי להתמקד בבעיה שאת מציגה, ננסה לחשוב ביחד - מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב?

1. טוב להיות אופטימיים. לרצות שיהיה טוב, ולקוות ולהתפלל שיהיה טוב - זה טוב! לכן אנחנו מודים בכל תפילה וברכה על הטוב שכבר קרה, על זה שקורה כרגע (אנחנו בריאים, שלמים ושבעים), ועל זה שיקרה בעתיד. גם המושג "עין טובה" מלמד אותנו שטוב להסתכל על המציאות באופן חיובי יותר מאשר שלילי, ולהשתדל לראות את חצי הכוס המלאה ולא רק את החצי הריק.

2. לצרף כוונה למעשה. אופטימיות אין פירושה "לקוות, להתפלל - וזהו". כשיש לנו תפיסה ו"תמונה" בראש של המציאות הטובה שהיינו רוצים, קל לנו יותר להתגייס לפעולה ממשית כדי שהיא תתגשם ותקרה. אם אני מאוד רוצה להצליח במבחן באנגלית בעוד שבועיים, ואני רואה בראש שלי מציאות שבה אני מצליח במבחן, יהיה לי קל יותר להכין תכנית ולוח זמנים, לצרף חבר או שניים, לארגן את החומר, וללמוד באופן שיאפשר לי להצליח.

3. בחירת מטרות חכמה. אנחנו לא כל-יכולים, ולפעמים ניאלץ לחוות אכזבה ותסכול מהתרחשות של דברים שכנראה אין ביכולתנו להשפיע עליהם כרגע. למשל, קשה מאוד לשמוע בכל כמה ימים על תאונות הדרכים. אבל לנו, שיושבים בבית, אין באמת יכול להיכנס בסערה למשרד ראש הממשלה, ולגבש איתו תכנית מיידית לשינוי המצב. מצד שני, אנחנו כן יכולים להשפיע בדרך כלשהי: להתנדב בהדרכה לזהירות בדרכים בבתי ספר, להדביק מדבקות שמעודדות נהיגה זהירה על האוטו של ההורים, להקפיד שכולם חגורים בכל נסיעה, ועוד.

לסיכום:

רבים מכירים את "תפילת השלווה" (שמיוחסת עפ"י ויקיפדיה לכומר אמריקאי), שמנסה לאזן בין תחושת חוסר האונים שלנו אל מול תלאות העולם, לבין הרצון הטבעי והבריא לחולל שינוי:

אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,

אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

גם אבן גבירול שלנו חיבר שורה דומה: "ואמרו ראש השכל, ההכרה בין ההווה והנמנע, והנחמה במה שאינו ביכולת".

כלומר: יש קושי אמיתי להחליט מתי ואיך לפעול, ועד כמה יש לנו יכולת להשפיע על דברים בעולם. יש לנו בד"כ מעט שליטה על פעולותיהם של אחרים, כמו למשל נהג האוטובוס השובב שבורח לנו מדי פעם לפני שהספקנו להגיע לתחנה. מצד שני, יש לנו הרבה יותר שליטה על הפעולות של עצמנו, כמו החלטה לפנות זמן למבחן ולהזמין חברים ללמוד איתנו כדי שיהיה יותר נעים (וגם יש להם סיכומים...). ככל שאנחנו צוברים לאורך השנים יותר ויותר חוויות של סיפוק והצלחה, קל יותר להסתכל על חצי הכוס המלאה, לכוון את התקוות למקומות שבהן הן יכולות להתגשם, ובעיקר להצליח להתגייס לפעולה כדי שהתקוות אמנם יתגשמו.

בהצלחה,

אוהד