איך מתאוששים מפרידה קשה ושוברת לב?

שלום לך.

שלחת אלינו כמה שאלות, אז אתייחס כאן לכולן במרוכז. הנה בקצרה נושאי השאלות:

1. הקושי בהתגברות על הפרידה מהחבר.

2. לחץ בשיחה יומיומית עם בנים.

3. "לחוצת חתונה" ומחפשת קשר.

אז ראשית, ניכר שאת מאוד מודעת לעצמך ולמה שעובר עלייך, ומצליחה לנסח את זה בבהירות ובפרטים ברורים, וזה כלי חשוב ומצוין (תיכף נראה גם איך לעשות בו שימוש).

אכתוב כאן כמה נקודות, ואת תוכלי לחשוב ולספר לנו עד כמה הן מועילות בשבילך.

1. למה זה כל כך חזק?

אנחנו כותבים הרבה בתשובות שלנו על אהבה בגיל הנעורים (תוכלי למצוא באמצעות חיפוש פשוט באתר). זה באמת מצב מבלבל מכמה סיבות. ראשית, בגיל הנעורים באמת מתעורר צורך מאוד חזק להיפגש עם המין השני ולקשור איתו יחסים. יש עניין, סקרנות, משיכה ועוררות. אולי בגלל זה קוראים לזה "נעורים". אנחנו כאילו מתעוררים ומתנערים מאיזו תמימות ופשטות של הילדות, והופכים למורכבים יותר.

שנית, בגיל הזה נוצר צורך מאוד חזק בתחושת משמעות, ייעוד, ערך. זה מתבטא גם בנטיות אידיאולוגיות מאוד חזקות, גם ברצון להיות מוקפים בחברות טובות, וגם - בלחוות תחושת אהבה וחיבור, שללא ספק יכולות להעניק תחושה שאני "הכי בעולם".

מאפיין שלישי של הגיל הוא חיפוש אחר פתרונות כוללים. כיוון שהמפגש עם המורכבות של עצמנו, של הסובבים אותנו ושל העולם עדיין חדש, באופן טבעי המוח שלנו מחפש קיצורי דרך. משהו שכביכול יסחוף אותנו דרך הרבה מאוד קשיים ובעיות. אהבה או התאהבות יכולים בהחלט לעשות את זה. לתת לנו הרגשה שאם רק נוכל להיות יחד עם האדם האהוב (ברגע שנמצא אותו) - הכל יסתדר, ויהיה לנו טוב.

חלק מהמאפיינים האלה נכונים לא רק לגיל הנעורים, אבל הן ודאי מודגשים ומורגשים בו במיוחד.

2. בלעדייך אני לא חצי בן אדם

אז המאפיין הראשון הוא באמת מאוד טבעי, ואין לנו שוב מאבק נגדו. זה טוב ובריא שיש משיכה לבני המין השני. זה נורמלי. במאפיינים האחרים, יש מקום לפתוח קצת את המפה ולפרוש אותה, כדי לברר אילו עוד דרכים קיימות כדי להשיג את היעדים הטובים שלנו - תחושת משמעות ותחושת סיפוק ושלווה - גם בלי להיות בקשר רומנטי ברגע מסוים. אגב, גם בגיל מבוגר יותר לא תמיד מוצאים אהבה מיד כשמחפשים. זה תהליך. האם אנחנו בינתיים "חצי בן אדם", כמו שאומר השיר? ממש לא. כל אחד הוא אדם שלם ועולם מלא. ורק מתוך התפיסה הזאת יכולים שני שלמים, שני אנשים שטוב להם עם עצמם ועם דרכם, ליצור משהו חדש. מי שהוא "חצי" לא יכול באמת ליצור ולפעול במישור הזוגי, כי הוא... לא נמצא. הוא חלקי.

גם כיחידים ללא זוגיות ואהבה, מגיע לנו למצוא תחושת משמעות, סיפוק, סביבה שתומכת בנו, ושלווה פנימית יומיומית, שנותנת לנו סיבה לשמוח, וגם אתגרים וקשיים שאנחנו רוצים להתגבר עליהם, ולתקן את העולם. ודווקא כשנהיה במקום השלם הזה, הנינוח והמלא בעצמנו, יהיה לנו הרבה יותר קל לבנות זוגיות כשהרגע המתאים יגיע. ואז אולי גם תוכלי להרגיש הרבה פחות לחץ כשאת נפגשת עם בנים באופן יומיומי לצורך לימודים, התנדבות וכו'. כי הקיום שלך כאדם שלם עומד בפני עצמו, ולא מחפש כל הזמן השלמה ממקום אחר.

אז מה אפשר לעשות?

1. לדבר. לשתף. להתחזק.

את חווה קושי משמעותי. הוא גם די טרי - הפרידה שלך מהחבר קרתה לפני פחות מחצי שנה. קשה, לא נוח, וגם לא כדאי לעבוד על קושי משמעותי כזה - לבד. לא בגלל שאת לא מספיק חכמה או חזקה בעצמך - ממש לא. את פשוט את. את בתוך העניין. דרוש אדם נוסף שייתן לך יד, ויעזור בחילוץ מהבוץ הזה. יש משפט חז"ל שאומר: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. או דוגמא שתוכלי לבדוק בעצמך: אנחנו לא יכולים לדגדג את עצמנו באופן שזה באמת יגרום לנו לצחוק. למה בעצם? איך הגוף יודע? כי המוח שולט גם ביד שמדגדגת (או עומדת לדגדג) וגם בחלק בגוף שאותו מדגדגים (או עומדים לדגדג). זה אותו המוח! אז הוא מבין שזו היד שלנו, ולכן לא מפעיל את מנגנון הדגדוג. אותו הדבר עם שיתוף והתייעצות. גם יועצים מומחים צריכים להתייעץ עם יועץ אחר. אחרת הם לא יוכלו לתפקד כיועצים.

ולכן את יכולה לקחת דף, ולהתחיל לשרטט לך את "רשת התמיכה" שלך: חברות טובות, בנות משפחה, אולי מורה, מחנכת או יועצת שאת סומכת עליה מהאולפנא, ועוד ועוד אפשרויות. לגבי כל אחת את יכולה לסמן האם היא יכולה לסייע בהקשבה בלבד, במתן עצה, או בדברים אחרים. ככל שתמשיכי לבנות ולהרחיב את הרשת הזאת, להיעזר בה ולהפעיל אותה, תוכלי להרגיש שאת לא נשארת במקום אלא זזה לאט לאט בעמדה שלך מול החוויה המעיקה. לפעמים מספיקה חברה טובה אחת שיודעת להקשיב, כדי שאת תגיעי למצב שבו את מוצאת בעצמך דרכים יצירתיות לפעול ולהתעודד.

2. לעשות מה שמשמח אותך

את מתארת שגרה די עמוסה: לימודים, משפחה, חברות, התנדבות... יש הרבה משימות. בתוך כל זה, חשוב שתמצאי לך חוויות מספקות, דברים שאת פשוט אוהבת לעשות, ותשבצי אותם במשך השבוע. זה יכול להיות סוג של תחביב (כמו מוזיקה), לבשל ארוחה טעימה ומושקעת לעצמך ולעוד בנות משפחה או חברות, אפליקציה שאת אוהבת לבלות בה זמן, ספורט (מאוד מומלץ, מעלה אוטומטית את מצב הרוח), נגינה, קריאה, ויש עוד מיליון אפשרויות. להשקיע זמן בדברים שאנחנו אוהבים - זה בונה אותנו מבפנים. וזו אגב אחת הסיבות לכך שבגיל ההתבגרות חשוב לגלות כמה שיותר דברים שעושים לנו טוב, בלי הלחץ של "מה החבר חושב על זה". זה הזמן שלנו לגלות את עצמנו. לטפח את הגרעין הפנימי שלנו. אחרת אנחנו עלולים להיות בני זוג מאוד תלותיים ולחוצים, שלא יכולים להחזיק 5 דקות לבד... וזו לא זוגיות מאוד טובה. לעשות דברים שמשמחים, לבד או עם חברות, נותן לנו מתנה כפולה: גם ממלא אותנו בשלווה ונחת בטווח הקצר (מגיע לנו!), וגם בונה אצלנו יסודות חזקים של אמון עצמי, אופטימיות, תחושת יכולת ושליטה, ועוד (הכי מגיע לנו!).

3. לא לפחד להרגיש

חלק מהיותנו אנושיים – הוא היכולת שלנו וגם ההכרח שלנו להרגיש. להרגיש טוב, להרגיש קצת פחות טוב, להיות מודאגים לפעמים, לשאוף, לקוות, לחלום. אי אפשר וגם לא כדאי "לנקות" את הדברים האלה, כי אז נהיה מין מכונות. כל עוד היומיום שלנו הוא בסה"כ מלא, מספק, מעסיק אותנו, ואנחנו מוצאים בכל יום כמה נקודות של חיוך ונחת, זה בסדר גם לתהות לפעמים על העתיד, ולהרגיש אי ודאות או חוסר ביטחון. וכאן נכנסת הנקודה הבאה והאחרונה: זמן.

4. זמן

לזמן יש חשיבות. לפעמים אנחנו נכנסים לתוך מין "תרבות מיקרוגל": רוצים שכל מנה תהיה מוכנה באמצעות דחיפה למיקרו, לחיצה על 3 כפתורים, שתי דקות המתנה ו... טינג - מוכן! אז לדברים קטנים זה עובד מצוין. אבל ככל שהמנות שלנו מורכבות יותר, עדינות יותר, מושקעות יותר – השימוש במיקרוגל לא עושה להן טוב. במסעדות הכי נחשבות אין בכלל מכשיר כזה. יש תנורים, מחבתות, סירים, סכינים מסוגים שונים... ובעיקר ידע ותהליכים, וזמן להשקיע בהם. זה לא מזון מהיר, אלא מזון "גורמה", שהוקדשה לחשיבה עליו ולהכנה שלו הרבה זמן וכישרון. כך גם אצלנו. ככל שהמטרות שלנו גדולות ומשמעותיות יותר, יש גם יותר צורך בזמן. בסבלנות. בהתבשלות איטית שלנו עם עצמנו – בקטע טוב – כדי שנהיה באמת מוכנים עם הטעם המדויק, ולא עם טעם של קלקר של "השף מיקרו".

לסיכום: עברת חוויות רגשיות מרגשות וגם כואבות, ממש לא מזמן. את מחפשת את הדרך המיוחדת שלך למצוא איזונים ושלווה פנימית ולהרגיש טוב, להרגיש מיוחדת, משמעותית, נאהבת ושייכת. וזה נפלא וטוב. הדרך הזאת לא עוברת כרגע דרך אהבה וזוגיות, אלא בדרכים אחרות של גילוי ופיתוח העצמי שלך, העולם הפנימי שלך, והמקומות שבהם את "עפה" על עצמך ונהנית ממה שיש לעולם להציע, ומהדברים הלא פחות נפלאים ומהכישרונות שיש לך להציע לעולם בחזרה. ככל שתשקיעי בכך מחשבה , מאמץ וזמן, תרגישי טוב יותר גם בטווח הקצר, ותוכלי להרגיש שאת גם מתבשלת ונבנית לאט לאט כאדם בוגר ומיוחד, עם ערכים, רגשות, ומקום מיוחד וחשוב בעולם.

מאחלת לך המון הצלחה, שתאהבי את עצמך כמה שיותר, תהני, תשמחי, ובבוא היום תזכי גם לבנות בית אוהב ושמח, שנבנה על שני אנשים שלמים – ולא מחיבור של שני חצאים.

בהצלחה רבה,

תהל