שאלה
שלום, אני בת שירות בשנה ראשונה.
אני מרגישה כישלון. לא רק בתפקיד עצמו , פשוט בכל דבר.
באולפנא שהייתי בה, הייתי רגילה להיות הכי טובה בהכל , כולן אהבו אותי , הייתי חברה של כולן ומצחיקה את כולן, כל המורות אהבו אותי למרות שהייתי אנרגטית בטירוף והציונים שלי היו מושלמים. כל פרויקט התנדבתי לארגן ושיחקתי תפקידים ראשיים בהכתרה ובכל דבר שהעלינו.
ההדרכה שלי הייתה החלק הכי משמעותי בחיים שלי, השבט שלי לא תיפקד והפך לאחד השבטים החזקים כשיצאתי ועד היום אני בקשר מושלם עם החניכות.
הכל בא לי יחסית בקלות ב"ה , ולכולם היה ברור שהשירות שלי הולך להיות הכי משמעותי שיש.
פתאום כשהתחלתי באולפנא, הרגשתי כאילו אני לא מצליחה להתמודד בלי שאני מרגישה שתופסים ממני , אני חייבת את הפידבק החיובי , התרגלתי שכולם משדרים לי שאני טובה , אני לא מצליחה להתחבר לחניכות שלי פה ולא לצוות , אף אחד לא מכיר אותי באמת . מהילדה הכי היפראקטיבית בשכבה נהפכתי לילדה סגורה. אני לא תופסת מעצמי כלום ואני מרגישה שבגלל כמה הצלחות שהיו לי , כולם אהבו אותי ואני נשענתי על השם הטוב הזה שבעצם לא התבסס על שום דבר שבאמת יש בי. אין לי חשק לקום בבוקר לתקן וכבר רוצים להעיף אותי . חשבתי המון והתחלתי לתרץ לעצמי שאני לא מצליחה כי הסגנון עבודה פשוט לא מתאים לי ואני צריכה לתת לעצמי לעוף במקום פחות מסגרתי. סגרתי קומונה לשנה הבאה בסניף קשה שצריך מינוף משמעותי. עם הזמן אני מבינה שזה לא יעזור , האופי שלי גרוע , אני לא יודעת לעבוד בשקט וחייבת שכולם יראו מה אני עושה ויפרגנו , אני לא יודעת לעבור תהליכים ומתייאשת אם משהו לא בא לי בקלות, אני מרגישה צבועה ומתחנפת רק בשביל מעמד ובשביל שיתפסו ממני.
התרגלתי שדברים באים לי בשניה וזה דפק אותי עכשיו. אני לא יודעת מי אני, אני מבולבלת ולא מוצאת בעצמי דבר אחד אמיתי וטוב.
לא יודעת איך להמשיך מכאן, ככל שאני חושבת על זה יותר אני מרגישה שאני נכנסת לדיכאון.
אני צריכה להשלים עם זה שכנראה אני לא טובה כמו שחשבתי? שכנראה אני לא קרובה למה שחשבו עליי?
אולי המקום החדש הוא מראה אמיתית של מי שאני . בלי סטיגמות. בניגוד לאולפנא ששם הרגשתי שלא משנה מה אני אעשה יעריכו אותי. אני שוקלת לעזוב ולבטל את הקומונה , בשבילם. לא מגיע להם קומונרית שלא תתפקד אם לא תקבל פירגון :( מתלבטת ולא יודעת מב לעשות. אשמח לעזרה!
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום יקרה,
כל הכבוד לך על הכנות שבה בחרת לשתף בתחושות שלך.
התחושות שאת מתארת הן הגיוניות, התחלה חדשה ומקום חדש לפעמים מעמידים אותנו מול עצמנו במקומות שלא הכרנו. אנסה להתייחס לדברים שהעלית בעזרת כמה נקודות..
קודם כל- אני טובה!
לפני הכל, חשוב לי שנתחיל מהאמונה הבסיסית בטוב של עצמך. אני מרגישה מדברייך, שקשה לך להאמין בטוב שבך, כי לא הרגשת אותו חזק השנה. אז לרגע נגיד את זה בתור אמירה ברורה, שהיא לא שאלה ולא דיון- את טובה. יש בך המון טוב. תיארת וסיפרת כמה טובה ושמחה היית בשנים של התיכון, אז תדעי שזה לא נעלם. נכון שעכשיו את עומדת בפני מציאות שמקשה עלייך, אבל עדיין הכל נמצא שם. את פשוט עומדת בפני אתגר שדורש ממך להסיר כמה שכבות כדי לראות את כל הטוב שבך. מה שקרה בקלות בתיכון, דורש ממך קצת עבודה עכשיו.
תהיי סלחנית כלפי עצמך..
המעבר לשירות לאומי הוא מעבר לא פשוט. יוצאים מהמקום הבטוח, הנוח, המוכר
אל עבר מקום חדש. ושם הכל חדש. הדירה, האנשים, החברות.. צריך ללמוד את כל המישורים בבת אחת. וזה באמת אתגר לא פשוט.
כמו שכתבת, עד עכשיו הכל בא לך בקלות. תמיד אהבו אותך, תמיד היה לך מקום. ופתאום פה, מגיעים למקום שצריך להתחיל לבנות את הכל מאפס וזו עבודה..
אז אם מסתכלים אחורה, ברוך ה' היו לך שנים טובות, ממלאות, שהעניקו לך חוויות חיוביות ומחזקות. כמה צריך להודות על זה! ועכשיו, לדעת לקחת את זה כחיזוק לאתגרים ולא כזיכרון שכל הזמן אומר כמה היה טוב ואין סיכוי שיהיה ככה שוב.. אלא להפך, היה לי כ"כ טוב במקום שהכרתי הרבה זמן והשקעתי בו את כולי. אני יכולה גם כאן, פשוט צריכה להתחיל מההתחלה.
"נקודה טובה ועוד נקודה טובה"
אני רוצה לספר לך על החוויה שהייתה לי בשירות הלאומי שלי. הגעתי לבית ספר חדש ולא קיבלתי בדיוק את הכיתה שרציתי. במשך כמה חודשים הייתי כל כך מתוסכלת שלא האמנתי בשום דבר טוב שאני יכולה לתת בבית הספר. עד כדי כך, שלפעמים הייתי לומדת עם תלמידים ונרדמת!!! לאורך הזמן התסכול גדל, עד שהחלטתי שככה אני לא ממשיכה. עצרתי ועשיתי חושבים, אם אני ממשיכה ככה או עוזבת הכל. לשמחתי בחרתי להמשיך, לשנות את הקולות שלי בתוך הראש ולהפוך אותם לקולות שיחזקו אותי. ואני יכולה להגיד לך שביום אחד הרגשתי את השינוי שבתוכי. פתאום ראיתי את הילדים בכיתה באור אחר. אני זוכרת ממש את היום שהגעתי ופתאום הרגשתי שאני מצליחה לראות אותם אחרת. ומאז הצלחתי לתת להם להיקשר אליי ולא חסמתי, הסכמתי להתחבר אליהם, לאהוב אותם. וסיימתי את השנה בשמחה גדולה.. למה אני מספרת לך את כל זה?
יש משמעות גדולה לדיבור שלנו עם עצמנו. את בדיבור שלך עם עצמך ובמחשבות שלך יכולה להפיל את עצמך הכי נמוך ויכולה להרים את עצמך הכי גבוה. אני לא מוכיחה אותך על כך שאחרי חלק נכבד של השנה את מיואשת, להפך. אני באה להגיד לך כמה יש בכוחך להפוך את הכל רק על ידי שינוי המבט. רק על ידי עין טובה על עצמך ועל המציאות.
כולנו רוצים חיזוקים. זה טבעי והגיוני כל כך. אנחנו בני אדם ואנחנו יצורים חברתיים, חשוב לנו להרגיש שרוצים בנו שאנחנו מוערכים. אז תדעי שהרצון שלך, הוא טבעי ואנושי לגמרי! נכון שאנחנו צריכים במהלך החיים ללמד את עצמנו לא להיות תלויים רק בזה. אבל לפעמים אנחנו שוכחים, שמי שיכול לחזק את עצמנו הכי הרבה זה אנחנו. ללמד את עצמנו לראות בעצמנו את הטוב, להעריך את עצמנו על התקדמויות קטנות וכו'.
עצה קטנה..
אולי כשתקראי תחשבי שזה פעולה נחמדה לסניף, אבל תדעי לך שזה יכול להיות משמעותי מאוד. כל יום לפני השינה לכתוב 3 דברים טובים על עצמך. כל יום, חשוב להתמיד בזה. וככה את אוספת לעצמך נקודות של אור בתוכך. נקודות של עין טובה על עצמך. את יכולה לפתוח את המחברת אחרי כמה זמן ולראות כמה טוב יש בך. טוב אמיתי, שאת ראית בעצמך וככה את מאירה את עצמך יותר ויותר. ברגע שתראי את עצמך בעין טובה, תוכלי לשקול את שנה הבאה באופן בהיר ולא מתוך מחשבות שמייאשות אותך. תוכלי לראות בטוב שיש בך ולדעת מה את מביאה איתך, וכך להגיע למקום חדש מלאת ביטחון ואמונה בעצמך (בלי קשר למה שיהיה).
עצה נוספת..
חשוב שיהיו לך אנשים שאת יכולה להתייעץ ולשתף אותך. זה יכול להיות חברה טובה שאת יכולה לשתף אותך במה שעובר עלייך, ביומיום וסתם ככה. או דמות מבוגרת- מורה מהתיכון, מדריכה, הורים.. מישהו שתוכלי לשתף אותו בתהליכים שאת עוברת ולא תישארי עם הכל בבטן. לפעמים למישהו חיצוני יש פרספקטיבה על המצב שיכולה להעניק מבט אחר ומשמעותי..
כמה מילים על חינוך..
עבודה חינוכית זה תהליך איטי. אנחנו עושים דברים ולוקח זמן עד שאנחנו רואים שהם השפיעו.. אם בכלל אנחנו זוכים לראות את זה. זה תהליכים איטיים שמצריכים סבלנות גדולה. זה לא כמו הכתרה שבסוף ההכתרה מקבלים מחיאות כפיים ומחמאות. יכול להיות שתסיימי את השנה ותגלי שהיית משמעותית לאנשים מסוימים אפילו בלי לדעת, בדברים הקטנים היומיומיים, גם אם לא קצרת מחמאות לאורך כל הדרך.
משהו קטן לסיכום..
במהלך השנים כשנפגשתי עם בנות שירות, הטיפ הכי משמעותי שהיה לי לתת להם הוא המשפט ממסכת אבות- "עשה לך רב, קנה לך חבר והוי דן כל אדם לכף זכות".
עשה לך רב- כמו שכתבתי לפני, שתהיה לך דמות משמעותית שאת יכולה להתייעץ איתה גם במובן התורני, וגם בתהליכים אישיים.
קנה לך חבר- חשוב לשמר קשרים טובים ואיכותיים שהיו בתיכון, אלו קשרים שיכולים לתת המון כוח בתוך החדש ולא המוכר. וביחד עם זה, אם נמצאים בסביבה שמאפשרת את זה, ליצור לאט לאט קשרים שיחזקו אותך וישמחו אותך.
הוי דן כל אדם לכף זכות- הארכנו במשמעותה של העין הטובה. על עצמך ועל הזולת. יש בכך כוח להפוך את הכל לטוב.
לסיכום..
אם נסתכל על השנה שלך במבט של אמונה, אפשר יהיה להגיד שהקב"ה שם אותך במקום מסויים. וכנראה שזה המקום שאת צריכה להיות בו השנה. (אגב, מוערך מאוד בעיניי שהמשכת את השנה באותו מקום ולא החלפת כמה וכמה תקנים במחשבה שזה מה שיעזור..) כמה חשוב להאמין. השנה הזו שהייתה לך, היא חלק מהתהליך שלך, בבניין האישיות שלך. והלוואי שתצליחי להאמין בכך שה' שם אותך במקום הזה, ואת הופכת את התקופה הזו למקפצה משמעותית לשנה הבאה ולתקן שבחרת בו, וכמובן להמשך החיים.
מתפללת איתך שתצליחי לראות בעצמך את הטוב, שתתמלאי ממנו כוחות ואמונה.
המון הצלחה!
מעיין.