צעקות מאמא שלי: איך להתמודד עם ביקורת תמידית וחוסר פרגון מההורים?

שלום.

שמחים שכתבת לנו. זה באמת נשמע מאוד לא נעים שאתה מרגיש מופלה לרעה בצורה כזאת, ושכל העצבים יוצאים עליך. מה שכן, יכול להיות שתופתע לשמוע שזה לא לגמרי חריג. יחסים בין ילדים להורים הם פאזל די מסובך לפעמים. יש שם הרבה רגשות, מטענים מהעבר, תקוות וחלומות. וכך כמעט בכל מקום שבו נוגעים, יש קצת רגישות ולפעמים גם כאב. ואתה מאוד צודק שזה אתגר שקשה איתו בשתי צורות: גם להחליט מה לעשות (כפי שציינת למשל: לענות או לא), וגם להתמודד עם הפן הרגשי.

עכשיו נתייחס לרגע לגיל שלך. אתה בן 17. אהבה, רוך, אמון ועידוד נחוצים לנו בכל גיל. אבל ככל שאנחנו גדלים ומתבגרים, יש לנו יותר מקורות אפשריים שמהם אנחנו יכולים לשאוב את הדברים הללו. ילד קטן – יש לו בעיקר את ההורים שלו, ואולי גם אחים. אבל אנשים מבוגרים קשורים להרבה אנשים אחרים בקשרי אהבה, ידידות, הערכה וחברות: חברים מהעבודה, מהשכונה, מחדר הכושר, מהשיעור בבית הכנסת, ממגרש הכדורסל, וזה בלי לספור את קרובי המשפחה. אם בנוסף לכל אלה יש גם קשר טוב עם ההורים – זה ודאי מצוין. אבל האמת היא שאנחנו לא חייבים להיות תלויים בעידוד של ההורים כדי להצליח. אנחנו יכולים גם לחזק את עצמנו, להאמין בעצמנו, ולהיות בקשר הדדי ונעים עם אנשים שכן מראים לנו שהם מחבבים אותנו, ונהנים ממה שאנחנו עושים.

תאר לעצמך שאתה חייל. ההורים מסיעים אותך לבסיס שלך, שנמצא במרחק כמה שעות מהבית. אבל במקום לנסוע עד לשער, הם עוצרים במרחק של קילומטר ממנו, ואומרים לך: עד כאן. דרך צלחה.

המחשבה הראשונית היא: רגע, לא הגענו! למה לא לנסוע עד השער? ואם כבר חושבים על זה, למה לא תכניסו אותי פנימה? ואולי גם תעזרו לי עם תורנות הניקיון, ותחליפו אותי בשמירה בלילה, ותתפרו לי את החור בחולצה אחרי האימון? יש עוד הרבה דברים שאתם יכולים לעשות בשבילי!

וזה נכון. הם יכולים. אבל זה לא בהכרח מה שנכון בשבילם, וכנראה גם לא בשבילך. כי איזה מין חייל תהיה אם תסתובב עם ההורים שלך לכל מקום בצבא? להיות חייל – זה האתגר שלך. זו המשימה שלך. זה לא קשור אליהם. ואותו הדבר במישור היותר רחב: להיות אתה המבוגר, זה יעד שהוא שלך. ההורים הביאו אותך עד לכאן. דאגו לך לאוכל, לבית, לחיסונים ובאופן כללי לתנאים לא רעים. ועל זה מגיעה להם תודה גדולה.

אבל יכול להיות שעכשיו, חלק מהחיכוכים האלה הם אולי סוג של אמירה לא מכוונת של אמא, שמרגישה שהיא כבר לא יכולה לדאוג לך כמו פעם. פעם, זה היה יותר פשוט עבורה. אם היית רעב, קיבלת אוכל. כשהיית מסיים את היום בגן, היא באה לקחת אותך הביתה. אבל בגילך, כבר יש לך צרכים אחרים: צורך בחברים, בהגשמה עצמית, בבניית אישיות, במציאת משמעות, תחביבים, אתגרים, ועוד. וכאן באמת לא לכל הורה קל ללוות את הילד/המבוגר שלו הלאה. זה הרבה יותר מסובך. אתה כבר לא פינוקיו כזה חמוד וקטן, אלא "ילד אמיתי". אדם בפני עצמו.

אם אתה מכיר את הספר "העץ הנדיב", אתה מבין שהוא קצת ממחיש את המצב הזה (ואם לא, אז כדאי לקרוא ולהכיר). יש שלב שבו הילד כבר גדול, ולעץ לא נשאר יותר מה לתת. עכשיו הילד צריך להמשיך הלאה, ולקבל דברים מיתר העולם, ולא רק מהעץ. זה קצת עצוב, אבל זה גם בסדר, כי זאת הדרך שבה הדברים קורים.

ועכשיו – מה אפשר לעשות?

1. לדבר ברור. יחסים בין אנשים, ובפרט בין ילדים להורים, הם כמעט אף פעם לא טובים לגמרי או רעים לגמרי. הם איפשהו באמצע. יש דברים קטנים שאפשר לעשות כדי לשפר את התקשורת, ולקוות שזה יצליח. למשל, ליצור תקשורת ברורה. הרבה פעמים ריבים מתעוררים בגלל שדברים הם עמומים מדי. "אמרתי לך שאתה צריך לעזור ביום שישי, והנה הבית כולו הפוך": מה זה אומר "לעזור"? ביום שישי – בתחילת היום או לפני שבת? הבית הפוך – מה זה אומר? שיש בגדים מפוזרים בסלון או שהמפה לא פרושה על השולחן? לפעמים אנחנו מעדיפים את העמימות כדי לא לרדת לפרטים, ואז נמצא כבר על מה להתלונן, אבל זה באמת לא כל כך כדאי. ולכן אתה יכול, מראש, לנסות ולצפות את הרגעים שבהם "יוצאים עליך", ולהגיע לסיכום ברור מי אמור לעשות מה, מתי ואיך. האם זה יבטיח שלא יצעקו עליך? לא. אבל אולי לפחות חלק מסיטואציה תהיה פחות קשה, כי הציפיות יהיו יותר ברורות.

2. "כמים הפנים לפנים, כך לב האדם לאדם". באנשים יש יסוד של הדדיות. אם מישהו יילך מולי ברחוב, יחייך הנחמדות, ויאחל לי בוקר טוב, מה סביר יותר שאעשה? אחייך אליו בחזרה באיחול של "בוקר אור", או אתחיל להעליב אותו תוך מניית כל התכונות הכי שליליות שאני מוצא אצלו? האפשרות הראשונה קצת יותר סבירה. כלומר, כשאנחנו מצפים ליחס מסוים מהזולת, יש סיכוי טוב יותר שנקבל אותו אם נתנהג בדיוק באותו אופן – כלפי הזולת. "ואהבת לרעך – כמוך", "מה ששנוא עליך", וכו'.

גם בתקשורת בין אנשים זה "טריק" יעיל. אם אתה מצפה לקבל מאמא יחס נעים עם חיזוקים ופרגון, נסה למצוא את הדרך שמתאימה גם לך וגם לה לחזק אותה ולפרגן לה על דברים מסוימים. זה יכול להיות איזה מנהג קבוע (כמו למשל לבקש ברכה אחרי שהיא מדליקה נרות), או דברים כלליים (למשל להחמיא על מנה מצוינת שהיא בישלה, על בגד חדש, על שהיא הצליחה לחנות מאוד מדויק בחניה, וכו'). אם אתה מצפה שהיא תשוחח איתך ותקשיב לך – נסה אתה "להתחיל" לשוחח איתה ולהקשיב לה. אז אולי גם תגלה שזה לא בהכרח פשוט. קשה לשבור דפוסי התנהגות קיימים, ולא משנה מי התחיל אותם. אבל לאט לאט, בדברים קטנים, אפשר להתנחם ולהתחיל ליצור מעט שינוי.

3 סוכני שינוי. סיפרת על עצמך, ועל אמא, ועל האחים שמקבלים יחס טוב יותר. ואולי יש עוד אנשים בתמונה הזאת שלא פירטת לגביהם. ובאמת לא כדאי להתעלם מהם. נסה לחשוב עם עצמך אילו עוד דמויות שקשורות אליך ואל אמא יכולים לעזור לך לייצב קצת את היחסים ביניכם? אח או אחות, בני משפחה אחרים, אולי קרובי משפחה שלא נמצאים בבית עצמו, והם קצת יותר רחוקים מכל הבלגן?

4. לדבר על זה. עד עכשיו דיברנו על דברים שאפשר לנסות בשביל לשנות קצת את המציאות. אבל האמת היא שלא בטוח שנצליח, ובטח שלא מיד. בינתיים חשוב שתוכל לדבר על זה עם מישהו, שיבין את המצב שלך, ויידע לחזק אותך ולהיות איתך במצב הזה. זה יכול להיות חבר טוב, קרוב/ת משפחה, ואחרים. כדאי גם להתייעץ עם היועצת במקום שבו אתה לומד. היא יכולה מאוד לעזור כי זה התפקיד שלה בדיוק, ועוד מעט כבר לא תהיה לך גישה אליה... כיוון שהיא מכירה קצת את הסביבה שלך, שווה לחשוב איתה עם מי אתה יכול להתייעץ באופן שוטף, ולהרגיע קצת את הלחץ.

לסיכום:

המצב שאתה מתאר הוא לא נעים, ויחד עם זאת לא נורא וגם לא נדיר. יש הרבה דברים שאפשר לנסות לחשוב עליהם, שיכולים לייצב ולהרגיע את התקשורת בינך לבין אמא. אבל את החשיבה הזאת אתה לא חייב לעשות לבד. בשלב הראשון, כדאי להתייעץ עם היועצת בביה"ס, ולקבל ממנה כמה כלים ראשוניים: מה לעשות ספציפים בתוך הבית עם אמא, ועם מי בתוך/מחוץ לבית כדאי להתייעץ, ועם מי תוכל לדבר ולשתף. בשלב השני, תוכל לנסות בצעדים קטנים ליצור תקשורת קצת אחרת עם אמא, ודווקא לא ברגעים שלך הלחץ אלא כשהמצב הכי נעים ורגוע. ואז לברר האם יש מגמה קצת חיובית, או שאתה נתקל בחומה שאי אפשר לעבור.

אתה מאוד מוזמן להמשיך לכתוב אלינו כאן באתר, או לדבר איתנו במוקד הטלפוני, בימים ב' ו ד', בין 9 ל 11 בלילה, במספר 1599-5000-54.

בהצלחה רבה!

אוהד