שאלה
שלום רב,
אני לא יודעת למה אבל לפי איך שאני תופסת את היהדות - מבחינתה עצבות היא לא דבר טוב..
במהלך החיים שלי התנהגתי תוך כדי התעלמות מכאב, מן איזו לחימה רק לא ליפול ולהרגיש כאב או עצבות. אני חושבת שהדבר הה גרם לי לכאבים בגוף, כי שמרתי בבטן/ הדחקתי/ לא התמודדתי.
רציתי לדעת מה דעתה של התורה לגבי האם זה בסדר לתת מקום לכאב, לעצב, ואיך זה בדיוק מסתדר עם "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד?"? איך אפשר תמיד להיות בשמחה? זה לא נשמע כמו בריאות הנפש...
תודה רבה.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
בס"ד
שלום רב,
את צודקת בכל מילה שלך.
המשפט שאת מצטטת ('מצווה גדולה להיות בשמחה') לא מתכוון להכחיש ולהדחיק כאב. וודאי חייבים לתת מקום לכאב וחייבים להרגיש צער. העניין הוא לא ליפול לדיכאון, לא לחיות בעצבות מתמדת. 'שמחה תמיד' שנזכרת כאן מבטאת הסתלקות מאוירה דכאונית.
אין מקום לשמחה כשהיא מדחיקה או מכחישה כאב וצער כשיש להם הצדקה רגשית.
את צודקת גם בצפיה שלך שנתן מקום לכאב. וודאי חייבים לתת מקום לכאב. אסור להתעלם ממנו. אדם חייב להיות מחובר לעצמו וכשהוא כואב ומצטער עליו להרגיש זאת באופן מלא.
מספרים על רבי עקיבא: רַ' עֲקִיבָא הָיָה יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה בְּשַׁבָּת.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, לִמַּדְתָּנוּ "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג"! (ישעיה נח, יג)
אָמַר לָהֶם: זֶה עֹנֶג שֶׁלִּי.
מדרש המצוטט בתוך שיבולי הלקט, עניין שבת, צג.
כלומר אדם שצריך לבכות כדי להשתחרר מכאב, כדי לתת מקום לצער - זו חובה מובנת ומקובלת.
מתפלל עבורך שתזכי בסיעתא דשמיא לחיים טובים ולשלום, ממילא תהיי בשמחה תמיד.