טעם איסור בשר בחלב

לשואלת שלום,

שאלה טובה מאוד שאלת. חשוב מאוד לברר *למה* אנחנו עושים כל דבר. לכל מצווה וכל פעולה שאנחנו עושים כיהודים יש טעם פנימי עליון. לא תמיד אנחנו יודעים או מבינים אותו, אבל הוא קיים בוודאי.

שאלת מהי מהות האיסור. אני אעצים את הקושיה: הרי מותר לאכול חלב ומותר לאכול בשר, היכן מצינו שתערובת של שני מאכלים מותרים תהיה אסורה?

הסיבה היא מאוד עמוקה, אשתדל לכתוב כאן את הדברים בפירוט במגבלות הזמן.

הרמב"ם מסביר בספרו "מורה הנבוכים" (ובעקבותיו גם מפרש אברבנאל) שטעם המצווה הוא משום ריחוק מדרכי עבודה זרה שהייתה נהוגה בעבר. ייחום הבהמות התרחש בחורף, ובתקופת ההמלטות, הלא היא בתחילת הסתיו, רועי הצאן היו מודים לאלוהיהם בצורת עירוב בשר הגדי בחלבו.

יש כאלה שרצו לבטל את טעמו של הרמב"ם בימינו בטענה שההתנגדות לעבודה זרה ספציפית אינה רלוונטית יותר ויש למצוא טעם אחר (ראי את הפסקה בסיום הדברים).

יחד עם זאת חשוב להבין שחכמינו לא באו לתת סיבות ארכיאולוגיות, התורה במצוותיה באה לתת קונטרה לתפיסת עולם עקרונית ומהותית, שרלוונטית גם אחרי חלוף אותה עבודה זרה. נסביר זאת בציווי על בשר בחלב, אך עיקרון זה חשוב ביותר בהבנת מצוות התורה בכלל.

א-להים ברא חוק מסויים בטבע: כדי שתתבצע צמיחה – חובה שיתרחש מוות. לדוגמא, על הגרעין הנטמן באדמה להרקיב בכדי לאפשר צמיחת עץ. כך גם באישה היולדת, בעת נתינת חיים לַוָּלָד – מתרחש איבוד דם מאסיבי שמסמל אבדן. הגדילה וההתרבות של כל בעל חיים בטבע תלויות בטרף שלו, קרי: איבוד חייו של בעל חי אחר. תפיסת העבודה הזרה היא להיות חלק מהטבע, להתנהג כמותו. תפקיד האדם לדידם הוא לשכפל את הטבע וכך האל יאהב אותו. בהקשר שלנו – החלב מסמל את נתינת החיים, לעומתו הבשר והדם מסמלים את ההריגה. מנהג עבודה זרה הוא לערב אחד בשני, ליצור חיבור בין המוות לחיים, ממש כמו בעולם הטבע.

לעומת תפיסה זו, התורה הקדושה מצווה עלינו: הסתכלו על העולם, על הטבע - הוא סתמי, תפקידכם הוא *לקדש את הטבע*, לא לקחת דוגמא ממנו או לתת בו תקוות מוסריות, אלא לצקת מוסר בעולם. לרומם את המציאות. התורה אוסרת אכילת בשר בחלב משום שהיהודי לא מוכרח לייצר בניין רק מתוך הרס, *אפשר גם אחרת*. על אף שהטבע הוא כזה, אין זו דרכנו, לעם ישראל יש סולם ערכי מוסר משלו לפיו אנו פועלים ומקדשים את הטבע, לא שואבים ממנו מוסר.

שנזכה לקיים את התורה על פי מטרתה, תיקון הסתמיות הטבעית במוסריות. כדברי הנביא:

"כֹּה אָמַר ה': אִם לֹא בְרִיתִי התורה יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי"

כנספח לאמור לעיל, למדי את דברי הראי"ה קוק (טללי אורות א):

"החוט החורז העובר בתוך טעמי המצות של הרמב"ם ז"ל הוא יסוד מחית עבודה זרה. בזה יש אמנם כח תרבותי יפה של העבר, המפיח גם כן רוח חיים אידיאליים, גאון לאומי של השתתפות גדולה בבנין העולם הרוחני והתרבותי, אבל בטבעו הוא הולך ומתחלש, כי נקודת הזוהר היותר עליונה אצלו הוא העבר. ואולם באמת הרי היסוד היותר עקרי הגנוז ומקופל בטעמי המצות ונמוקיהן הוא הרמב"ם הסתיר".