שאלה
שלום לך כבוד הרב רציתי לשאול שאלה והיא , שמתי לב שאני כועסת או נפגעת יש בי את הקטע של הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא ואני לא יודעת אם זו דרך נכונה כי כשאני חושבת על זה זה נשמע כאילו אני מחנכת את האנשים ואנשים לא אוהבים שמישהו מנסה לחנך אותם , ואני יודעת שבימינו לא קיים אדם שיכול להוכיח ולא קיים בנאדם שיכול קבל תוכחה , השאלה שנשאלת היא האם בכל מקרה לא שווה לנסות ולהמשיך כי אם מישהו אחד לפחות יתקן את מעשיו כגון במצוות בין אדם לחברו זה שווה את זה ?
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום וברכה
יישר כוח על השאלה העדינה והרגישה.
היא חשובה מאוד.
ואת ההדרכה הראויה אנו מוצאים בפסוק עצמו, על כל חלקיו.
בפסוק העוסק במצוות התוכחה יש שלושה חלקים:
א. ״לא תשנא את אחיך בלבבך״ - פסוק זה מלמד כי אכן התורה אוסרת ממש לשמור דברים בבטן. הרמב״ם אף פוסק שמי שמכה את חבירו, אף על פי שעושה מעשה אסור, אינו עובר על הלאוו הזה, כי הוא לא שמר את הדברים בתוך עצמו. התורה מלמדת כי כאשר יש מתח בינינו ובין הסובב אותנו יש שתי דרכים: הראשונה היא להיות מהנעלבים ואינם עולבים, ולהסיר את המתח הזה אם הדבר ניתן; השניה היא לדבר עם החבר הזה על המתח, ולהוכיח אותו על מה שעשה. מה שאסור הוא להישאר באמצע - להשאיר את הדברים בלב.
ב. ״הוכח תוכיח את עמיתך״ - הדרך הנכונה אפוא, כאשר לא ניתן להסיר דברים מהלב, היא לפנות אליו לדבר איתו על כך, ולהפנות אליו את הכאב ואת תחושת העוול, את עולם הפגיעה או את הכעס. גם אם הדבר לא נעים בתחילה, ונוח לעתים להדחיק ולוותר - הנזק לטווח ארוך עלול להיות חמור הרבה יותר, וההתפרצות עלולה להופיע.
ג. ״ולא תשא עליו חטא״ - החלק השלישי של הפסוק הוא הראי שאת צריכה לשים מול עינייך. הפרשנים נחלקו על איזה חטא מדובר. חלק מהם ביארו שלמעשה החלק השלישי אומר ״בדרך שלא תישא עליו חטא״, לאמור: התורה מצווה בדיוק על מה שאת עוסקת בו: התוכחה עצמה, עם כל חשיבותה והעובדה שהיא מסוגלת לפתור בעיות קשות, היא עלולה ליצור בעיות הרבה יותר קשות: בעיות של עולמנו הפנימי; בעיות של אי-השגת המטרה של יישוב השנאה שבלב; בעיות של אי-נכונות להקשיב לתוכחה אם היא נאמרת בגסות רוח או בכעס; בעיות של הפיכה מנפגע לפוגע, ועוד ועוד. מטרת התוכחה אינה רק לפרוק. מטרתה היא גם לתקן, ואם הדרך בה אנו נוהגים אינה מתקנת דבר - היא מהווה למעשה ״נשיאת חטא״.
מה אפוא כדאי לעשות בשעה שאנו נפגעים ?
אם ניתן להסיר את הפגיעה מהלב - זה כמובן הטוב ביותר, אבל אי אפשר לעשות דברים מלאכותיים, ולא טוב שאדם ירמה את עצמו, ויסבור שהוא מסוגל, ולמעשה יישאר עם הכאב. על כן, זו צריכה להיות הפנייה הראשונה לתוך עצמנו.
אם הכאב הוסר - מצוין !
אם לא, מוטלת עלינו חובה לדבר על כך עם הפוגע.
אבל, לא מיד. לא בכעס. קודם להירגע.
ואז לתכנן.
איך באמת יש סיכוי שדיבור ישנה דבר מה.
מה נכון לומר, מה לא נכון לומר, כיצד אפשר שלא יתקבלו דברינו בחומה בצורה, כיצד ניתן לדבר בצורה רכה, לפרוש את הכאב שלנו ולא את ההאשמות שלנו על אחרים, להפוך את השני לשותף ולא ליריב.
בדרך שלא נישא עליו חטא.
לא להפוך את התוכחה למשימה תלושה, שאולי מישהו ישמע וישנה את דרכו.
אלא לשיחה מתוכננת, שיש לה סיכוי לחולל שינוי, ואם לא - להימנע ממנה.
האם את יכולה ללכת בדרך זו ?
כל טוב ודיבוק חברים