הבן שלי מאחר בבוקר. החרמתי לו את הטלפון והוא מבקש אותו שוב. מה לעשות?

שלום פנינה.

השאלה שלך מעניינת וחשובה, והיא ודאי מעסיקה הורים וילדים רבים מדי יום בארץ ובעולם. זו הזדמנות מצוינת לברר אותה בנחת, ולבדוק אם יש מוצא טוב מהפלונטר הזה שכולנו מכירים.

עונש לעומת תוצאה טבעית

בתחום החינוך ועיצוב ההתנהגות מקובל להבחין בין "עונש" לבין מה שמכונה "תוצאה טבעית".

לדוגמא: נניח שהילד שיחק בכדור בסלון למרות שאסור, והכדור פגע באגרטל וניפץ אותו. יש שתי דרכים להגיב.

האחת: לנזוף בו שהפר את הכללים, לשלוח אותו לחדר, להטיל עליו "עבודות שירות" בשטיפת כלים, ועוד.

השנייה: לקחת את הכדור, ולהסביר שאי שמירה על הכלל המסוים הזה של כדור בבית, מביאה למעשה באופן ישיר למניעת הזכות לשחק בכדור.

בשיטה השנייה יש קו מאוד ברור שנמתח ומקשר בין אירוע לבין תוצאה טבעית שלו, בעוד בראשונה יש אמנם סנקציה הרתעתית כללית, אבל בכל זאת קצת שרירותית ולכן גם נתונה לויכוח. בעוד בתגובה של החרמת הכדור יש מעין עימות של הילד עם ה"פיזיקה" של העולם, שבו יש סיבה ותוצאה, בתגובה השנייה יש משהו שרירותי ולכן גם כוחני, והיא עלולה להתקבל ולהיטמע בצורה פחותה. במובן הזה הוא יותר מזכיר אילוף מאשר חינוך.

במקרה שאת מתארת, לכאורה אין קשר ישיר בין המעשה הפסול של הילד (לקום באיחור) לבין החרמת הטלפון. אלא אם כן סיבת האיחור היא שהוא, לדוגמא, משחק הרבה בטלפון בלילה ולכן קם מאוחר בבוקר. ולכן יש מקום לשקול תגובה שנקשרת באופן ישיר יותר לאיחורים, או לפחות לנושא של ניהול זמן. למשל, להחליט שעל כל דקת איחור בבוקר, הוא צריך ללכת לישון 10 דקות לפני מועד השינה הרגיל (וכמובן בלי הטלפון בחדר). באופן הזה את יוצרת קשר ברור בין היכולת שלו לנהל את הזמן באופן עצמאי, לבין התוצאה הטבעית של אי העמידה במשימה.

אגב, מאוד סביר שאם את היית נוטה לאחר לעבודה בבוקר, היית נוקטת בשיטה דומה - על עצמך! מנתקת את עצמך מעיסוקים בשעות הערב כדי לישון יותר ולשפר את הסיכויים להתארגן בזמן. למה? כי יש קשר די ברור בין הדברים. זה הגיוני. וברור שלא ניסית "להעניש" את עצמך, אלא לשפר את הסיכויים שלך לעמוד במשימה. לילד שלך מגיע אותו היחס.

אחריות וסיוע

לא ציינת בן כמה ילדך, אבל אפשר לומר שכמעט בכל גיל יש שני קטבים שההורים מחפשים איזונים ביניהם: הרצון לעודד את הילד להיות עצמאי, ומצד שני הרצון המאוד טבעי לסייע לו להצליח.

במקרה שלך, אין ספק שכדאי להגיע למצב ילדך יוכל לנהל את הזמן שלו בעצמו, ובוודאי את שגרת הבוקר וההגעה בזמן לביה"ס. יחד עם זאת, לא לכל הילדים קל באותה מידה לעשות את זה, ואם נודה על האמת – גם לא לכל המבוגרים...

ולכן יש כאן שתי תנועות, שנראות כאילו הן פועלות בכיוונים מנוגדים, אך למעשה הן משלימות זו את זו:

1. לומר ולשדר לילד (לא בנזיפה אלא להיפך, בהאצלה של סמכות וביטחון ביכולותיו ובבגרותו) שנושא ההתארגנות בבוקר וההגעה בזמן הם בתחום אחריותו. הוא הממונה. זו אחת מחובותיו, וזה "עניין שלו". נכון שאתם כהורים מפקחים על זה, אבל ככל שזה מתבצע פחות או יותר באופן משביע רצון, אתם לא חייבים לנהל את כל התהליך.

2. להציע עזרה שתאפשר לו לעמוד במטלה. יש המון דרכים לשפר (אצל ילדים ומבוגרים) את היכולת לעמוד בזמנים. אם תשבי איתו יחד ותנסו לחשוב על כמה שיותר טיפים, טריקים ותרגילים שיעזרו לו לעשות את זה, כנראה ששניכם תופתעו מכמות הרעיונות שתצליחו להעלות על הכתב בתוך זמן קצר. אפשר ממש להפוך את זה לסוג של משחק או תחרות. אחרי שתסיימו "לסער מוחות" באופן חופשי, יצירתי, וגם קצת מופרע (בשביל הכיף), תוכלו להתחיל לבחון את הרעיונות שכתבתם ולברור ביניהם: מה יותר נראה לו מתאים? מה מתחשק לו לנסות? יותר שעות שינה, פחות מסכים לפני השינה, טכניקות התרגעות והרפיה אם קשה לו להירדם, שעון מעורר עם מוסיקה שהוא אוהב, ועוד ועוד.

אבל – כל אלה יכולים לסייע בעיקר כאשר המוטיבציה שלו לקום בזמן היא פנימית ולא חיצונית. שזה יהיה "שלו". לא כדי לרצות אותך, לא "בשביל אמא", ולא בשביל "לא לחטוף על הראש". ולכך נועד החלק הראשון: להקנות לו את האחריות על המרכיב הזה ביום יום. זה לא מונע ממנו לקבל ממך עזרה, יעוץ, הכוונה או הקשבה על כמה שזה קשה לו. אבל זה מאפשר לו להרגיש שהוא נכנס לעמדה של שליטה, ולא לעמדת התגוננות.

לסיכום: מאוד חשוב לנו שילדינו יצליחו לעמוד באתגרים ולהתנהג "כמו שצריך", וזה בסדר גמור. יחד עם זאת, לנו כהורים יש את היכולת לאתר את הדרכים היותר מועילות, ולבחור בהן על פני דרכים אחרות. לפעמים הדבר דורש קצת יותר השקעה בטווח הקצר, אך לטווח הארוך – וחשוב מזה: לעומק ההשפעה והאפקט החינוכי – מדובר ברווח משמעותי. לא תמיד קל לרתום ילדים לתהליכים מורכבים, או לנהל איתם שיחה ידידותית ונינוחה במשך יותר משתי דקות. ועדיין, ברגע שמתגברים על המחסום הראשוני, נפתחות אפשרויות רבות של עמידה משותפת ומחזקת אל מול משימות ויעדים.

בהקשר הזה אני ממליץ בחום על הספר רב המכר הוותיק והמוערך "איך לדבר כך שילדים יקשיבו, ולהקשיב כך שילדים ידברו" (אדל פייבר ואיליין מייזליש, הוצאת לייף סנטר). חלק מהרעיונות בתשובה זו שאובים משם, ויש בו מפתחות רבים נוספים לתקשורת טובה בין בני המשפחה, ודרכים מפתיעות למצוא שלווה בתוך מצבים מורכבים בחיי היום יום. אפשר למצוא אותו בספריות העירוניות ובחנויות הספרים.

בהצלחה רבה,

אוהד