שאלה
שלום! :)
דבר ראשון, ממש תודה על האתר, הוא משמעותי ברמות!
יש לי שאלה שאני לא ממש מרגישה בנוח להודות בקיומה אבל קשה לי להתעלם ממנה והיא צריכה מענה...
האמת שאני די מבולבלת ואובדת עצות..
בתחילת השנה נכנסה אלינו תלמידה חדשה לכיתה, כשבדיוק השנה ערבבו את הכיתות בשכבה שלנו (דבר שהיה נראה כמעולה בשבילה להשתלב חברתית, אבל נוצר מצב שרוב הבנות דאגו להשתלבות שלהן בכיתה כפרט וההתגבשות שלנו בתור כיתה ככלל, אז די שכחו ממנה.. או שניסו לשכוח ממנה).
בכל אופן, היא לא הצליחה ולא הסתדרה מבחינה חברתית והאמת היא שאני די יכולה להבין למה.. היא הייתה מאוד חסרת טקט, ולא שמה לב שהמילים שלה היו פוגעות בבנות ולא מעודדות אותן להתחבר אליה או להבין אותה.. מלבד זאת ברגע שמישהי "מוצאת חן" בעיניה והיא מנסה להתחבר אליה, היא לא משחררת ונדבקת אליה וחופרת לה כל הזמן..
באמצע השנה המחנכת שלי הוציאה אותי ועוד חברה ביחד לשיחה אישית, וביקשה מאיתנו לנסות לעזור לה להשתלב וליצור חברויות חדשות (לאו דווקא איתנו). חשבנו על זה ביחד די הרבה, ובסופו של דבר בחרנו לעזור לה, גם אם לפעמים זה יבוא על חשבון הזמן או החברות שלנו.. אבל אז באה הקורונה ושיבשה את סדר היום. שכחנו מהכל וניסינו להתמקד באיך מתנהלים בתוך האי ודאות הזה.
אך לפני בערך חודשיים חזרנו לשגרה באולפנה (אומנם כל פעם עם הנחיות אחרות ואח"כ במתווה שכל שכבה מגיעה יומיים בשבוע) והאמת היא שאין לי מושג איך זה קרה, אבל אותה הילדה החליטה לנסות להתחבר אלי. שמתי לב כבר הרבה זמן שהיא השתנתה לטובה, ועבדה על הדיבור שלה כך שהיא כמעט ולא פוגעת באנשים. אז הארתי לה פנים והשתדלתי שלא לפגוע בה וכן לעזור לה ולנסות אפילו להתחבר אליה (בתקווה שאולי בנוסף עוד בנות יבחינו בשינוי שהיא עשתה וככה היא תצליח למצוא חברות אמת) ומאז היא די נדבקה אלי ולא שיחררה ממני, אבל הבנתי אותה והמשכתי להתנהג אליה כרגיל..
אבל מאז שיצאנו לחופש הגדול היא באמת לא מפסיקה להציק לי. היא מתקשרת כל יום (חוץ משישי אבל גם אז היא לפעמים שולחת הודעות), כל שבוע היא שואלת אם נוכל להיפגש ביחד ואני כל פעם מנסה לסרב בעדינות ולומר שלא כ"כ מסתדר לי וכולי..
אני מבינה שהיא עושה את זה כי אין לה חברות, וכל השנה הזאת היא ניסתה ליצור חברויות חדשות ולא הלך לה, יש לה רק שני אחים גדולים שגם הם לרוב לא נמצאים בבית, אז רק היא וההורים שלה שם ומשעמם לה. פשוט משעמם לה אז היא מתקשרת אלי..
ולא נעים לי להודות ברגשות שלי, והאמת שאני די מתביישת בהם, אבל באמת שאין לי כוח אליה. היא חופרת לי, מתקשרת אפילו בשעות כמו 11 בלילה. והעניין הוא שאם אני עונה לה היא מדברת מלאא והשיחה מתמשכת נצח.
ואני מרגישה שאני אובדת עצות ודי מתחרפנת. התייעצתי עם ההורים שלי, והם אמרו שאני צריכה לעזור לה. אפילו את האחים שלי הקטנים שאלתי לדעתם והם ענו לי את אותה התשובה. אני יודעת שגם אם אני אתייעץ עם חברה טובה שלי היא תענה לי את אותה התשובה (אבל לה קל להגיד.. היא לא איתנו בכיתה..)
והאמת היא שאני גם די מתוסכלת. החברות הקרובות שלי חיפפו אותה עוד כשהיא ניסתה להתחבר אליהן, ואם היא מתקשרת אז הן פשוט לא עונות וגם לא חוזרות אליה. אני יודעת שזאת לא ההתנהגות האידיאלית ושזה לא יפה ולא לעניין אבל זאת הייתה הבחירה שלהן. ואני תקועה באמצע. מצד אחד, אני לא רוצה להתנהג כמו החברות שלי, ואני גם לא אחת שנגררת ואומרת שאם הן פעלו כך אז זה בוודאי בסדר ואין סיבה שאני לא יכולה גם לחפף אותה כך. אני מודעת לעניין שהיא צריכה עזרה. ואני הייתי רוצה להושיט אותה ולעזור לה. זה חלק ממני, חלק מהערכים שלי שאני גדלה וגדלתי עליהם. אבל לא כך. קשה לי כשהיא נדבקת ככה. לא מתאים לי שיתקשרו אלי כל יום, ידברו איתי לנצח ויחפרו כל הזמן על מתי ניפגש. בכלל, אני בנאדם של בית, ואני לא אוהבת לצאת מהבית. טוב לי עם השקט שלי. וגם לא מתאים לי לחיות כשכל רגע יש לי נקיפות מצפון אם אני לא עונה לה ומסננת אותה, ומאידך, אם אני כן עונה לה והשיחה לא נגמרת זה בא לפעמים על חשבון הזמן שלי עם המשפחה שלי וזה לא בדיוק הוגן כלפיהם. אני מרגישה שאני בנאדם נורא ושאני צבועה אם אני יכולה רק לדבר ולומר כמה חשוב לעזור לזולת, במיוחד כשזה נוגע לסיטואציות חברתיות, אבל בפועל קשה לי לנהוג כך.
יש לכם עצה לתת לי? דרך פעולה או לפחות כיוון? שיוכל גם לעזור לה מצד אחד אבל גם לדאוג שאני ארגיש טוב עם עצמי? אחד מאנשים שהתייעצתי איתם אמר לי שאולי בסופו של דבר נהיה חברות טובות, אבל קשה לי להאמין בכך, ואני גם לא רוצה שזה יהיה המניע שלי בקשר בינינו, ולהתנהג בצורה מסוימת בתקווה שבעתיד נהיה חברות טובות; אבל אני גם לא רוצה להתחבר אליה מתוך רחמים. אני לא חושבת שזה הוגן בשבילה. היא נשמה טובה, ולא הוגן שמישהי תתחבר אליה רק כי היא מרחמת עליה.
אז מה עושים???
סליחה על האורך, היה לי חשוב להבהיר את עצמי...
תודה רבה רבה!! :))
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום שואלת יקרה.
אני כל כך מעריכה אותך על הבגרות שלך והרצונות האציליים לעזור כל כך הרבה, ובמקביל – על הרצון הנהדר לעזור לעצמך, ולהיות כנה עם עצמך ועם רגשותייך. אנא ממך, אל תגידי לעצמך שאת אדם "נורא". כי ממה שאני קוראת כאן – זה בדיוק ההפך. את בחורה נהדרת עם לב טוב שרוצה לעזור ולתת, אבל כמו כל אדם בריא בנפשו – את רוצה שלטוב הזה יהיה גבול שלא יפגע בך. זהו סימן לבריאות, לא ל'נוראות'.
ולפני שאגש לגוף התשובה, אני רוצה לפרגן לך על היכולת והניסיון להיוועץ באנשים נוספים. זו התחלה נהדרת כדי לקבל החלטות טובות בחיים, ואני רק רוצה להעיר שמה שאגיד כאן – הוא לא חלילה מתוך ניסיון לסתור דברים של אנשים גדולים וחכמים איתם התייעצת, אלא פשוט תוספת אפשרית שאולי תתיישב על ליבך.
כי מדברייך היה נשמע לי שהעצות ששמעת עד עכשיו - לא סיפקו אותך. כתבת שכל מי שהתייעצת איתו עד עכשיו יעץ לך להמשיך בהתנהלותך העכשווית לחברתך לכיתה כי זה עוזר לה. וזו תשובה יפה ואידיאלית לומר שתמשיכי להקשיב לה ולהיות נחמדה אליה כי את מיטיבה לה, אבל לעניות דעתי את זקוקה גם לתשובה מציאותית, המתאימה למקום הנפשי בו את נמצאת כרגע. ואולי פנית אלינו לעצה כי את מרגישה שאת זקוקה לעצה אחרת.
ממה שאני מבינה ממך, את לא מנסה להתנגד לנתינה, אלא את פשוט מנסה להבין איך להמשיך לתת גם לעצמך. איך לתת לאחרים – בלי לפגוע ביחס לעצמך. וזו לא נקודה שולית שראויה ליחס מזלזל, אלא זו נקודה חשובה מאוד שכבר חז"ל רמזו עליה במסכת אבות (א, יד) – "אם אין אני לי מי לי". על כל אדם לעזור לעצמו איפה שהוא יכול, ולא לסמוך על כך שאחרים ימלאו במקומו את החסר בעצמם.
לכן, זה מעולה שאת מנסה לבדוק מהם כוחותייך ועד כמה את מסוגלת לתת. את לא אמורה לתת בלי סוף עד שאת מתרוקנת ומרגישה מותשת וחסרת כוחות עם עצמך. במקום זאת, הנתינה צריכה להיות באופן כזה שאת גם שמחה בה ומתמלאת ממנה. כמובן שבכל נתינה יש ממד שיכול מעט לעייף מאיתנו ולדרוש מאיתנו מאמץ, אבל כל עוד אנחנו עדיין שומרים על חיוניות ושמחת חיים בסיסית – אז זה בסדר.
ובחזרה לדילמה שלך עם חברתך לכיתה;
נשמע לי שאת מוכנה לעשות "הקרבה" מסוימת כדי להקשיב לה, להיות לה לעזר, לתת לה תחושה נוחה. אבל גם נשמע לי שזה כבר הגיע לרמה שכבר שואבת ממך יותר כוחות מאשר מה שאת מסוגלת לתת כרגע. לכן, אולי הגיע הזמן לנסות לשנות את מינוני הנתינה שלך בנושא.
ואיך לעשות את זה?
ייתכן וזו הזדמנות טובה לנסות לפתוח את זה מול אותה חברה. אני יודעת שזה נשמע קשה ואולי נדמה שהיא לא תקשיב, אבל בעיניי זה שווה ניסיון. לנסות פשוט לדבר איתה בצורה גלויה ונעימה, להסביר לה שאת אוהבת וזקוקה לזמנים של שקט וזמנים עם המשפחה, ושאת לא יכולה להיות זמינה בפלאפון כל כך הרבה. אולי תוכלי אפילו להציע לה שתקבעו מראש באיזה שעות זה בסדר שהיא תתקשר. ככה היא תדע את הגבולות שלך, וגם את תדעי מראש באילו שעות את עומדת לדבר איתה ותיערכי לכך נפשית מראש.
במידה וזה לא עובד, אני חושבת שמותר לך גם להתחיל לתפוס קצת מרחק. לא להיות רעה אליה חלילה, אבל כן להיות אולי פחות קשובה ופחות מתעניינת, כדי להוריד את העניין שלה בך. כי העזרה לאותה חברה היא בהחלט חשובה, אבל גם את חשובה מאוד. ואת צריכה לשמור על הכוחות שלך בשביל עצמך ובשביל סוגי נתינה נוספים שאת רוצה להשקיע בהם במהלך היום.
ואם גם העצות הללו לא מתיישבות על ליבך, את מוזמנת להמשיך ולשאול אותנו כאן בשנית, או לפנות לאנשים נוספים להתייעץ איתם. אני סומכת על הרצון הטוב שלך להיטיב לאחרים ולהיטיב לעצמך, לכן – אני מאמינה שברגע שתשמעי את התשובה הנכונה לך ולמקום בו את נמצאת – אז תדעי לקבל את התשובה הזו.
בהצלחה רבה,
ריבי