שאל את הרב

איך אני יכול לצאת לפגישות ולהתחתן כשיש לי נפילות בצניעות? האם זה לא חוסר אחריות?

חדשות כיפה חברים מקשיבים 07/07/20 18:08 טו בתמוז התשפ

שאלה

שלום.

אני כבר בלי ספק בגיל שבו אדם צריך להיות נשוי. 23.

הבעיה שלי היא שאני לא מבין איך אני יכול להתחתן, כי לצערי אני חוטא פעמים רבות בשמירת הברית, במראה ובמעשה, עד כדי שאני חושב שזו התמכרות, ואיך אדם יכול להיות נשוי כשהוא מכור לדברים הללו? זו בגידה נוראה באישה.

לגבי טיפול או משהו - אני לא ממש מאמין בזה, ניסיתי בעבר משהו ואני לא חושב שזה יכול לעזור לי, וגם מבחינת זמן וכסף זה בעייתי.

אני רואה הרבה חבר'ה שמתחתנים והסטטיסטיקה אומרת שכנראה רבים מהם גם מכורים או היו מכורים. מה זה אומר?

מה אני יכול לעשות?

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן

תשובה

שלום רועי.

שמח שכתבת אלינו. ניכרת בשאלה שלך מידה רבה של ודאות וביטחון, אבל אני מודה שאני לא ממש מסכים לפחות עם חלק מהדברים. כתבת למשל שבגיל 23 אדם "צריך" להיות נשוי ללא ספק. ואני שואל: מי קבע? מי אמר? מי הגדיר? במקורות נכתב "בן 18 לחופה". זאת לא הלכה או הנחיה מחייבת, אלא יותר הסבר על המצב הנפשי של האדם הבוגר. כאשר איש או אישה מתבגרים, ומרגישים שהם בשלים להיפרד מבית ההורים ולצאת לדרך זוגית - היהדות מברכת על כך. אבל זה לא מתכון או מרשם מדויק, כיוון שההתבגרות של כל אחד מתנהלת באופן שונה ובקצב שונה. במיוחד בדורנו, שבו גיל ההתבגרות נמשך לפעמים גם עד גיל 30 ומעבר לו. ולכן לא הייתי מציע לך להיות מוטרד מעניין הגיל, בטח לא בנושא הזה. אגב, מבחינה סטטיסטית גיל הנישואים בישראל עולה כל הזמן, והוא הרבה מעל גיל 23. אז אתה ממש לא לבד.

הנושא של שמירת הברית הוא באמת מאתגר ומורכב, והאתגר קיים עבור כולם, רווקים ונשואים כאחד. היצר המיני קיים אצלנו, ויש לו פנים רבות. בדומה ליצרים אחרים כמו אכילה ושינה, יש תחושה לפעמים ש"אין לנו מספיק" מזה. וכאן עולה השאלה איך אנחנו מתמודדים: האם אנחנו פשוט ממשיכים לאכול עד שמתפקעים, או ממשיכים לישון ומחמיצים את התפילה ולא מגיעים ללימודים או לעבודה? אם כן - באמת ייתכן שמדובר בהתמכרות. אבל בדרך כלל, רוב האנשים אוכלים פחות או יותר עד שהם שבעים, ואת מה שנשאר משאירים למחר, ורובם קמים בבוקר קצת מנומנמים והיו שמחים לישון עוד קצת, אבל בכל זאת יוצאים מהמיטה והיום שלהם עדיין יכול להיות מאוד מוצלח. ובאמת הרבה בנים נופלים פה ושם בשמירת הברית ובצניעות, ועדיין קמים בחזרה וממשיכים בשגרה, וזה דבר שנכון וחשוב לעשות. בסופו של דבר לכולנו, בנים ובנות, צעירים ומבוגרים - יש נפילות! אחד לא דיבר יפה להורים, אחרת הבטיחה לעזור לחברה ולא קיימה... בכל יום יש לכולנו נפילות. זה טבעי. ובכל זאת אנחנו מקפידים לא להתייאש, לא לרדת על עצמנו, אלא להתרכז במה שטוב בנו - וזה הרוב! - ולא לתת לנפילות להשתלט.

אז איך בכל זאת אפשר בלב שקט לצאת לפגישות ולהתחתן כשיש נפילות?

יש אמירה על חתן בחופתו, שברגע זה כל עוונותיו נמחלים לו. ונשאלת השאלה: מה פתאום? מה זה חוסר השוויון הזה? למה אני הרווק ממשיך "לסחוב" עלי את כל העוונות שלי, בזמן שהחבר הטוב שלי, לא רק ש"זכה" ומצא אישה טובה להתחתן איתה - גם כל עוונותיו נמחלים?

ההסבר הוא שהמחילה על העוונות היא לא "צ'ופר" שמתלווה לחתונה, יחד עם כספת הצ'קים והקישוטים על המכונית. המחילה הזאת היא תוצאה טבעית של הכניסה למעמד חדש, שהופך כביכול את האדם - לאדם אחר. אנחנו הרווקים רואים את זה יפה מאוד ומהר מאוד על החברים הנשואים שלנו: די מהר אחרי החתונה הם פתאום הופכים שונים! קשה להם יותר לצאת מהבית, הם פחות עסוקים בטיולים ובבילויים הרגילים, וגם תחומי העניין שלהם יכולים להשתנות. כי זוגיות ונישואין הם תפקיד משמעותי, וזה דבר טוב.

ולכן כפי שבעל תשובה הוא "אדם חדש", כך גם החתן. יש לו פרספקטיבה אחרת מאוד על הרבה דברים, רק בגלל שהמיקום שלו על לוח השחמט השתנה. ולכן יש לא מעט בנים שאמנם נפלו באופן טבעי בצניעות, אבל לאחר החתונה הנפילה הזאת לא בהכרח המשיכה איתם באותו האופן. דווקא בקשר זוגי טוב ומשמעותי יש הרבה הזדמנויות ופוטנציאל להוליך את היצר (הבריא ביסודו) למקום נכון ומתאים, למקום של בניין. האם זה תמיד קורה כך? לא. האם יש גם בחיי הנישואין נפילות ופיתויים? בהחלט! אבל האם זו סיבה לחשוש ולהימנע מלפחות לנסות? ממש לא.

לסיכום: אשריך שאתה עסוק בצמיחה ובמחשבה על העתיד שלך! העתיד הזה לא מושפע ברובו מהנפילות שלך, אלא בעיקר ממה שאתה עושה בחלק הארי - למעלה מ 90% - של הזמן והאנרגיה שלך: לומד, עובד, פוגש בני משפחה, מבלה עם חברים, מטייל וכו'. אז אולי היצר "גונב" לנו אחוזים בודדים מהזמן וקצת מצליח להכשיל אותנו לפעמים. אבל האם לא היית משקיע בבורסה בחברה שמציעה לך הצלחה בשיעור של לפחות 95%? זו מציאה! אז נכון שאנחנו לא עצלנים ולא שאננים, ורוצים להצליח עוד יותר כל הזמן. אבל לא מתוך צער ופחד, אלא מתוך ביטחון במה שכבר עובד טוב.

וכאן יש גם מקום להרבה אמונה, תפילה,ולביטחון בקב"ה. הקב"ה לא ציווה עלינו להעמיד שומר בכניסה לבית הכנסת, ולוודא שכל מי שרוצה להיכנס להתפלל או ללמוד הוא מספיק צדיק. להיפך! אנחנו מתפללים במודע "עם העבריינים", כלומר עם הנופלים. זה חלק מהמציאות. כדי להצליח צריך לעשות ולחיות, וכשעושים - יש לפעמים תקלות. זו לא סיבה להפסיק לעשות, - להיפך. לפעמים דווקא במוטיבציה ובתעוזה יש פוטנציאל להביא אותנו אל שיאים חדשים, ולממש את האישיות העמוקה שלנו באופן הטוב ביותר.

בהצלחה רבה,

אוהד

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן

כתבות נוספות