נראה שאין יום כיפור בלי השאלה הזו שעולה אצל לא מעט נשים צעירות ואני רוצה לנסות בטור הזה לתת תשובה ממקום קצת אחר. קודם כל, מדהים לראות את הרצון של נשות ישראל לשאת תפילה ביום כיפור ולהיות חלק מהתפילות, הרי הן היו יכולות בכיף להיות "ראש קטן" ולהתרכז בבית ובילדים. אני יודעת שיש כאלו שאומרים: עצם זה שאת נמצאת עם הילדים, זה יותר חשוב מתפילה. ואני לא חושבת שנכון בכלל להשוות בין תפילה לבין ילדים - שניהם חשובים ושניהם אהובים.
תשאלי את עצמך: מה הצורך שלך? מה התפילה בבית הכנסת מסמלת עבורך?
בעיני יהיה יותר נכון להתמקד בך וברצון לחוות יום כיפור משמעותי ולכן ממליצה לך לשאול את עצמך: מה הצורך שלך? מה התפילה בבית הכנסת מסמלת עבורך? ואיך את יכולה לענות על הצורך הזה גם כשאת אמא לילדים. אפשר בהחלט למצוא לזה פתרונות יצירתיים כמו זה שבעלך יתפלל במניין מוקדם ואת במאוחר. שתחלקו ביניכם חלקים בתפילה או שתמצאו בייביסיטר צעירה שתשמור על הילדים. אם רוצים - מוצאים, כמו שנוהגים לומר. ממה שאני שומעת ממך, עיקר המשמעות שלך בתפילה מגיעה מתוך חיבור אל הכלל ואני רוצה לשתף אותך במחשבה שעלתה לי.
יום אחד באוקטובר סיפורם של האחים שרעבי
לפני כמה חודשים קראתי את הספר "יום אחד באוקטובר" שכתבו אוריה מבורך ויאיר אגמון ושם בין שלל סיפורי הניסים נתקלתי בסיפור על נריה ודניאל שרעבי שהצילו במסיבת הנובה 30 אנשים שהתחבאו מאחורי טנק. וכך כתוב בספר:
"הטנק לא זז ואנחנו עוברים לחפש נשק. חייב להיות פה נשק, חייב להיות! אבל אנחנו פותחים הכול, ובמקום נשק אנחנו רואים רק סידורים, חומשים. אין שום נשק. ונריה מבקש סליחה מהחייל ההרוג, ומחפש עליו נשק, ולא מוצא כלום. בדיעבד אחר כך הבנו שלא הייתה להם תחמושת כי הם גמרו את הכול על המחבלים. ובינתיים אנחנו מתחילים לקבל פתאום ארטילריה כבדה על הטנק. מטחים רציניים. אז אנחנו לא יכולים לצאת ממנו, אבל גם לא יכולים להשיב אש, כי אין לנו כלום, שום תחמושת. כלום.
ואז נריה ככה עוצר הכול, ואני שומע אותו אומר, הוא מדבר עם אלוקים, והוא אומר לו, "אלוקים, אני לא יודע למה עשית את כל מה שעשית! אני לא מתעסק בחשבונות שמיים! אני לא מתעסק בדברים שאני לא מבין! אבל אני כן יודע שיש פה חייל שנרצח בשבילך, בשביל העם שלך, ואני עשיתי את ההשתדלות שלי, אלוקים, אני נכנסתי לתוך הטנק, ועכשיו אתה!", והוא מתחיל כזה לצעוק, "עכשיו אתה! מביא לי נשק! לא מעניין אותי איך אלוקים! אתה מביא לי נשק!". ואיך שהוא מסיים את המשפט, בחיי שזה קרה בשנייה שהוא סיים את המשפט, הוא מסתכל על החייל ההרוג שהיה שם איתנו, והוא רואה שם, ליד הנעל שלו, הוא רואה שם רצועה של נשק. זה מה שהיה, בחיי אלוקים זה מה שהיה."
התפילות נענו כי הם קשרו עצמם לכלל
מעבר לסיפור יוצא הדופן והניסי באופן מיוחד תפסה את עיני העובדה שנריה קצת "הציב תנאים" לה' יתברך - מה זה? הרי ה' לא עובד אצלך, אז איך בכל זאת ה' נענה לתפילתו? ועוד יותר - למרות שלא נריה ולא אחיו דניאל שומרים תורה ומצוות באופן הקלאסי של המילה, תפילותיהם נענו - למה? לדעתי, כי הם קשרו את עצמם לכלל כי הם לא עשו עבור עצמם אלא עבור אחרים - עם ישראל והחייל שנרצח.
לתפילה בבית הכנסת ללא ספק יש את הנופך והייחודיות שלה בגלל שהיא ביחד עם הכלל והקהל ולצד זה יש דרך נוספת להצטרף לקהל גם אם פיזית את לא נמצאת איתם. זה לכוון בכל רגע שאת מחליפה חיתול, בכל משחק שאת משחקת וגם בכל תפילה שתאמרי בבית - אני חלק מעם ישראל, אני מתפללת לא רק עבור עצמי אלא עבורך עם ישראל וממש כמו שנריה אמר: אני עשיתי את ההשתדלות שלי ועכשיו אתה מכוון את זה כאילו אני נמצאת ביחד עם כולם בבית הכנסת.
בת-חן וייל היא מדריכת כלות, יועצת זוגית ומינית, מנחת סדנאות ומנהלת קהילת "להיות אישה" לנשואות טריות. לתגובות batchen10@gmail.com. להצטרפות לקבוצות הווטסאפ לנשואות צרי קשר במספר 0525445887.