לפני מספר שבועות ראיתי כתבה מעניינת על בחורה רווקה שחגגה את יום הולדתה בטקס חתונה עם עצמה. שמלה לבנה, טבעת, חברים ואפילו נגנית נבל. התגובות כמובן לא איחרו לבוא: "מהממת, במקום לשבת על המזוודות ולחכות לחתן, חיה את החיים במלואם". או "נשמע כמהלך בריא ומודעות רגשית מאד גבוהה".

ואני רוצה לשאול: האמנם? בואו נתבונן בזה מעט יותר (כמובן שבדברי אני לא מתייחסת למקרה הספיציפי של אותה בחורה אלא לגופם של דברים).

המהלך שאותה אישה עשתה נקרא: סולוגמיה. תופעה שבה אדם בוחר לערוך טקס נישואין עם עצמו.
סולוגמיה נולדה כחלק מתנועות העצמה אישית ופמיניזם, בעיקר במערב. נשים רבות דיווחו על תחושת שחרור מהלחץ החברתי להתחתן, ועל בחירה מודעת לאהוב את עצמן ולחגוג את חייהן גם ללא זוגיות. זו גם תגובה לחברה שבה נישואין עדיין נתפסים כ"סמן הצלחה" עבור נשים.

ביהדות אין דבר כזה חתונה עם עצמי

יש שרואים בדבר אקט יפה, סמלי ומעצים. ואכן - ללא ספק הדבר דורש אומץ רב. אך יחד עם זאת, הרשו לי קצת לצנן את ההתלהבות ולומר ש"חתונה עם עצמי" נשמעת כמו הצהרה מובחנת ומעצימה: "אני לא צריכה אף אחד, אני מספיקה לעצמי". אבל מובחנות אמיתית, היא לא היעדר תלות אלא היכולת להיות בקשר מבלי לאבד את עצמי. זו לא הסתפקות בעצמי מתוך הגנה, אלא נוכחות מלאה בתוך מרחב משותף. כשאת לבד, את לא מתמודדת באמת עם המקומות שבהם הלב שלך מתכווץ או נמתח. את לא פוגשת את המקומות שבהם את רוצה לשלוט, להיעלב, לברוח או להיאחז. רק בתוך קשר זה קורה. רק שם נולדת הבחירה.

גם ביהדות אין כזה דבר חתונה עם עצמי. וזה שאת רווקה לא אומר שאין לך ערך לבד, אלא כי הנישואין הם חיבור בין שתי נשמות- זכר ונקבה. הקב"ה ברא בהתחלה את האדם והאישה מחוברים אחד לשני, לאחר מכן בתהליך הנסירה הוא הפריד ביניהם ובזמן הנישואין הם בעצם עושים את אותו תהליך הפוך של חיבור מחדש, הפעם "פנים בפנים".

כי הנישואין הם בעצם לא רק מפגש אחד עם השניה, הנישואין הם גם מפגש של האדם עם עצמו במקומות העמוקים. כמו שאומרים: זוגיות היא מערכת לגידול אנשים. ודווקא מתוך החיכוכים, השיקופים אחד של השניה, חוסר ההסכמות וגם החלקים היפים של החיבור והקשר אפשר לגדול.

אישה שחוגגת את עצמה זו אישה ראויה להערכה. אבל כשיש צורך לטקס את זה, להשקיע אלפי שקלים, להזמין צלם ונבל וטבעת יהלום כדי להצהיר "אני שלמה" - אולי זו בעצם עדות לפצע. אולי דווקא הרצון להוכיח שאין חוסר, מספר על החוסר. על געגוע לאינטימיות שאין לה תחליף. אני לא מבטלת את הכמיהה להיות שייכת לעצמי. אני רק שואלת בעדינות אם בתוך כל הרצון לאהוב את עצמי, שכחנו את הפלא שבמפגש. את האומץ לבנות גשר בין שתי נפשות. את ההסכמה להיות פגיעה, לא מושלמת, לא לבד.