עשרות צעירים דתיים טסים לתאילנד לחפש את הזיווג שלהם. למה?

בית החב"ד באי קוסמוי היה מלא מהקצה אל הקצה. עד כדי כך שנאלצו לפתוח אולם נוסף לארוחות, וגם אז המטיילים התבקשו להתחלק לשני סבבים. השולחנות קושטו בפרחים בגוונים סגלגלים ותפוחי פלסטיק הונחו בין הצלחות, ותוך דקות ספורות התמלאו הכיסאות. היו שם מאות צעירים - מילואימניקים שקיבלו חופשה מהצבא, סטודנטיות בחופשת סמסטר, משוחררים טריים בטיול הגדול וחבורות גדולות שהכירו בהודו או סרי לנקה והגיעו יחד. היו גם זוגות אוחזי ידיים בתחילת דרכם וכמה משפחות שהחליטו לגוון בחגים, אך הרוב צעירים ורווקים. קלישאה ישראלית.

למה כולנו הגענו לשם?

המבוגרים ובהם גם הוריי שלי בטוחים שהצעירים שמגיעים לתאילנד קצת מסובבים. הם מחבבים אותי כמובן, אבל מניחים שכל המטיילים שהקיפו אותי בראש השנה האחרון הם דתיים לייטים שמחפשים את עצמם בעולם. טוב, אולי זה קצת נכון, אבל האמת היא שמבט ממעל על הכיפות שמילאו את בית החב"ד מלמד אחרת - יש הכל מהכל. אבל למה כולנו הגענו לשם?

אם תשאלו את המטיילים, רובם יענו שהם הגיעו בשביל החוויה. בשביל הכיף. בשביל לעשות תשליך בחוף המהמם של קוסמוי ולא בחוף מלוכלך באשדוד. אבל האמת היא שרובנו הגענו כי אין לנו מקום אחר להיות בו. יש לכולנו משפחות, ברוך השם, אפילו נפלאות, אבל למה שקורה בבית החב"ד בתאילנד אין תחליף בארץ. והאמת, חבל שכך.

לחזור הביתה פלוס אחד

זה לא רק הרצון לראות עולם. זה גם. הסיבה האמיתית ש-80% מהצעירים הרווקים טסים לתאילנד - בין אם יודו בכך ובין אם לא - היא שהם מייחלים לחזור הביתה פלוס אחד. גם מי שטוען שאינו פנוי רגשית או בטוח שלא כאן ימצא את מבוקשו, יודע שמבחר כמו שיש כאן בחגים הוא לא ימצא בישראל. אין בארץ מקום אחד שמרכז כל כך הרבה צעירים דתיים בבת אחת, שמגיעים כולם בלב פתוח ועם רצון אמיתי להכיר. כמה זוגות יוצאים מזה באמת? לא בדקתי. אני אישית מכירה כמה. אבל עצם הרעיון, האפשרות הקסומה, היא כזאת שיש רק כאן - במזרח.

זה לא רק זה. זאת האפשרות להיות במקום אחד עם בני גילך ולא להרגיש מסכן כל כך. וזה לא משנה אם אתה רווק בן 21 או בן 35, אם יש לך עוד אחים רווקים או מלא אחיינים, אם המשפחה שלך משחררת או לוחצת עליך כבר להתמסד - בסוף הריקנות צועקת את עצמה בארץ. מבקשת ממך להתכנס סביב השולחן המשפחתי ומדגישה את החוסר. כאן, בקוסמוי, כולם אותו הדבר. מי שסיים רק לאחרונה קשר של שנים ומי שלא יצא לדייט מעולם. מי שכמה למצוא את האחד ומי שעוד לא יצא לו לעשות את הצעד הראשון בעולם הזה. כולם רוצים רק לחגוג את החג להתרחק מהדודה ששואלת שאלות מביכות, גם אם זה דורש לוותר על האוכל של אמא.

חבל שצריך לנסוע 11 שעות וקונקשן

והאמת היא, שעם כמה שתאילנד יפה (היא מהפנטת) וכיפית, קצת חבל שצריך לנסוע 11 שעות ולעשות קונקשן באתיופיה כדי לפגוש את כל מי שגם ככה באו איתך במטוס. קצת חבל שכולנו בורחים רחוק כל כך, רק כדי להתקרב. מחפשים למצוא את מה שיש לנו גם ככה מול העיניים. אולי יום אחד נוכל לפתוח את הלב גם בארץ ולוותר על המסע הארוך. הרי ממילא יש לנו הכל, לא ככה? אולי חוץ ממסאז' ב-250 באט.