בפרשתנו אנו קוראים על ציווי בניית המשכן. בקודש הקודשים מעל ארון העדות שבו מונחות לוחות הברית, נצטוו ישראל לעשות את הכפורת (שמות, כ"ה, י"ז-כ"ב): "וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ: וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת: וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו: וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים: וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:
וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

תיאור הכרובים במשכן ובקודש הקודשים

בתוך קודש הקודשים, מקום שרק כהן גדול נכנס שם רק ביום הכיפורים, מעל ארון הברית שבו לוחות הברית, נצטוו ישראל לעשות כפורת מזהב טהור. זה היה כמו גג לארון הברית באורך ורוחב הארון ובעובי טפח (רש"י). מעל הכפורת משני צידיה היו כעין פסלים של כרובים בעלי כנפיים עם פני תינוקות. הנבואות של מצוות שה' ציווה את משה לצוות את עם ישראל נאמרו מאותו מקום- מהחלל שבין שני אותם כרובים שבקודש הקודשים מעל הארון עם לוחות הברית. כלומר, מדובר בחלל הקדוש ביותר המסמל את הקשר הישיר שבין הקב"ה לעם ישראל.

בהיות שהכרובים סימלו את הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל, הרי שפניהם היו איש אל אחיו לרמוז על הקשר והאהבה בין הבורא לעם ישראל. ברם, בספר דברי הימים ב', בתיאור מקדש שלמה אנו רואים תיאור אחר של הכרובים (פרק ג', י"ג) "כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים הָאֵלֶּה פֹּרְשִׂים אַמּוֹת עֶשְׂרִים וְהֵם עֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת", כלומר מסתכלים החוצה מקודש הקודשים לחלל של עיקר בית המקדש, ולא אחד כלפי השני.

הסתירה בין פני הכרובים במשכן למקדש שלמה

הגמרא במסכת בבא בתרא (צ"ט ע"א) מנסה להסביר את הסתירה בפסוקים: "כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר- חד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם לבית. ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו הא כתיב 'ופניהם לבית'? לא קשיא- כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמ"ד 'ופניהם לבית' הא כתיב 'ופניהם איש אל אחיו' דמצדדי אצדודי, דתניא אונקלוס הגר אמר 'כרובים מעשה צעצועים הן ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו' ".

הגמרא מביאה שני תירוצים, הראשון, שבמקורו של הציווי למשה הכרובים היו צריכים להיעשות כשפניהם איש אל אחיו, כחיבת בעל ואישה להראות החיבה בין הבורא לישראל. אולם כשחטאו ישראל זזו ראשי הכרובים בנס לכיוון החוץ, לרמז לעם שהקב"ה כועס עליהם. התירוץ השני הוא שתמיד פני הכרובים היו באלכסון- קצת אחד לכיוון השני וקצת לכיוון החוצה.

נעיין בשני התירוצים. התירוץ הראשון נשמע הגיוני, שהרי בלאו הכי במקדש היו ניסים רבים וגילוי שכינה נגלה לעין. הגמרא ביומא (נ"ד ע"א) אפילו מקצינה את התיאור ומספרת לנו "אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן-ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". אכן ימי העליה לרגל היו השיא השנתי של הקירבה בין ישראל לאביהם שבשמיים. הבעיה היא שהפסוק שתיאר שפני הכרובים אל הבית מדבר על בניין בית המקדש בתחילת ימי שלמה, שזו היתה אחת התקופות שבהם ישראל עשו רצונו של מקום, וממילא איך הגמרא טוענת שפניהם היו לחוץ כי זה היה זמן שלא עשו רצונו של מקום?

המהרש"א בחידושי אגדות מסביר שכאשר נבנה משכן משה גלוי וידוע היה מראש שכל ימיו השכינה לא תסור מישראל ולא יגלו אלא הוא יוחלף בבא העת במקדש קבוע, ולכן הוא סימל מראש אהבה בין הבורא לישראל. לעומת זאת מקדש שלמה חרב לבסוף עקב שבסוף ימיו לא עשו ישראל רצונו של מקום, וזה נרמז כבר עם בנייתו.

לעניות דעתי, ואחר המחילה, פירוש זה קצת קשה שהרי משכני שילה ונוב נחרבו כידוע, ולכן אולי ניתן להציע פירוש רעיוני קצת אחר- בימי משה ישראל היו במצב של למידת המצוות. ההתכוונות שלהם היתה להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש והם היו בדרכם לארץ הקודש. אף על פי שהיו גם ירידות רוחניות כמו בתקופת השופטים, השיא עוד היה לפניהם. בימי שלמה הם היו בדיוק בשיא- כל ארץ ישראל כבר שוחררה, ועברו ממשכן זמני למקדש קבע, איש תחת גפנו ותחת תאנתו עסקו בתורה בנחת, אבל כאן כבר היו סמוכים לירידה- כמה עשורים מיד לאחר מכן כבר התפלגה הממלכה לישראל ויהודה, כאשר עד ימנו עשרת השבטים טרם נמצאו.

פירוש רעיוני: השאיפה הרוחנית של ישראל

פני הכרובים, לפי הרעיון המוצע, מראים לא את המצב הרוחני בכל תקופה אלא את השאיפה של ישראל באותה תקופה. אדם לא מסתכל על היכן שהוא כבר נמצא אלא לכיוון שהוא רוצה להגיע אליו. בימי משה, למרות שהמשכן נבנה מיד אחרי חטא העגל, השאיפה היתה להתעלות רוחנית. בימי שלמה יתכן שהרגישו שהגיעו למנוחה ולנחלה ומכאן השאיפה התחילה להתדרדר לחיצוניות. זה מסביר גם למה ברגלים, אע"פ שמדובר בשבוע שלפניו ולאחריו ימי חול, הכרובים היו דבוקים, משום שבמהלך ימי החג כל החשיבה היתה להתקרב לקב"ה.

מכאן אנו עוברים לרעיון של פירוש הגמרא השני- הכרוב, שמסמל את הקדושה מסתכל בזוית שחציה אל הכרוב השני וחציה החוצה, רוצה לומר ששומר על הקשר לקדושה ורוצה להשפיע אותה לא רק בתוככי המקדש אלא גם לעם שבשדות.