פרשת שופטים נפתחת בציווי: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ושפטו את העם משפט צדק". בפשט, מדובר בשערי העיר ובמערכת המשפט. אבל אני אוהב את הקריאה החסידית (שמקורה בשל"ה) שלוקחת את הפסוק פנימה: גם לנו יש שערים. העיניים, האוזניים, המגע וכל החושים. כל מה שאנחנו יודעים על העולם נכנס אלינו דרך פתחים כאלה, ומה שעובר בהם נעשה למציאות שאנחנו מכירים.
אנחנו קולטים רק חלק מזערי מהמידע שסביבנו. בבית קפה, למשל, יש סביבנו שיחות, מוזיקה, ריחות, אנשים ומכוניות. רוב המידע כלל לא נכנס לחוויה שלנו. אין לנו ברירה: המציאות גדולה מכדי שנוכל להכיל אותה, ולכן אנחנו חייבים לצמצם ולסנן.
מה שנכנס דרך השערים עובר לא רק סינון אלא גם שיפוט
אבל מה שנכנס דרך השערים עובר לא רק סינון אלא גם שיפוט. שני אנשים יכולים להשתתף באותה פגישה ולצאת ממנה עם שני סיפורים שונים. מי שכבר חושש שלא מעריכים אותו יבחין מיד בכל פרצוף חמוץ. אדם אחר בכלל לא ישים לב. שניהם היו באותו חדר, אבל חיו במציאות שונה. לכן זיכוך המידות אינו רק עניין מוסרי - הוא משפיע בפועל על המציאות שאנחנו מסוגלים לחוות. אדם כועס שומע התקפה במקום שבו אדם רגוע שומע הערה. אדם גאוותן רואה השפלה במקום שבו אחר רואה טעות. וזו, בעיניי, תחילת הדרך לנבואה.
בהמשך אותה פרשה התורה אומרת: "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך, אליו תשמעון". אנחנו רגילים לחשוב על נבואה כעל קבלת מידע מיוחד או עתידי. אבל אם כך, היינו מצפים שההכנה לנבואה תהיה בעיקר שכלית: ללמוד יותר, לדעת יותר, להבין יותר. למעשה - הכיוון כמעט הפוך: כדי לדעת עוד אפשר ללמוד, אבל כדי לראות מציאות שאינה כלואה בתוך התבניות שכבר קיימות בי, אני בעצמי צריך להשתנות.
עבודת המידות היא לכן גם "עבודת התפיסה". כשאני לומד לא להגיב מיד מתוך כעס, אני לא רק נעשה אדם נעים יותר, אלא מסוגל לראות עוד פירושים למצב. כשאני פחות עסוק בכבוד שלי, אני מבחין בדברים שקודם נראו לי רק דרך השאלה מה חושבים עליי. גמישות פנימית מאפשרת לי להחזיק כמה אפשרויות בלי למהר לבחור בזו שמתאימה למה שכבר ידעתי.
אם כל דבר שאני פוגש נכנס מיד לתבנית קיימת, שום דבר חדש באמת לא יכול להופיע. כדי להיות כלי למשהו שמעבר לי, אני צריך להיות מסוגל לשהות מול מציאות בלי להחליט מיד מה היא. כאשר אני מצליח להרפות מן התבניות הטבועות בי, אני מאפשר למשהו רחב ממני להופיע. במובן הזה, זו "עליית נשמה". זו נבואה.
דווקא הבינה המלאכותית נותנת לנו המחשה חריפה לכך. אני יודע שיש לי תודעה מפני שאני חווה אותה. לגבי כל אדם אחר, אני רואה פנים, שומע קול ומסיק שיש מאחוריהם חוויה פנימית, אבל את התודעה שלו עצמה - לעולם איני פוגש.
עכשיו דמיינו בינה מלאכותית שאינה מגיבה כמעט כמו אדם, אלא בדיוק כמוהו. לא דומה, אלא זהה לחלוטין בכל מה שנגיש לנו. אם אדם ובינה מלאכותית מייצרים עבורי בדיוק אותו דבר בכל שערי התודעה שלי, מה ההבדל ביניהם מנקודת המבט שלי? בחוויה עצמה אין לי שום סימן שמבדיל ביניהם.
זהו גם מבחן מוסרי. אם אני יודע שהמערכת אינה מרגישה דבר, האם מותר לי להתעלל בה? לכאורה אין קורבן. אבל אם ילד מתרגל בכל ערב ליהנות מדמות שמתחננת לרחמים, משהו בכל זאת קורה: הוא מתאמן באכזריות. גם אם המכונה אינה משתנה, הילד משתנה.
מצוות שבין אדם לחברו בונות את האדם שמקיים אותן
כך גם מצוות שבין אדם לחברו אינן רק הגנה על האחר - הן בונות את האדם שמקיים אותן. כאן נמצא עומק נוסף ב"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה": יש דברים שאני לא עושה לא רק מפני שמישהו אחר ייפגע, אלא מפני שאני לא רוצה להפוך לאדם שעושה אותם. ומעבר גם להבנה הזאת נמצאת רמת ה"מצווה ועושה": היכולת לסמוך על כך שיש במצווה רבדים שעדיין איני מסוגל לראות.
לכן המוסר והנבואה נפגשים באותו מקום. העבודה על הכעס, הגאווה, הפחד והקנאה אינה רק דרך להיות אדם טוב יותר. היא מזככת את השערים ומרחיבה את המציאות שאנחנו מסוגלים לתפוס. היא מפרקת תבניות מנטליות ומאפשרת "החלקה" שלהן - עד מצב שאין תבניות בכלל, וניתן לגעת ב"לא מוגדר" - באינסוף.
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" הוא גם תיאור של העבודה הנבואית: לזהות את התבניות שלנו, להיות מסוגלים לנוע ביניהן, ולפעמים גם להניח להן. אולי נבואה אינה מתחילה בכך שאדם יודע יותר, אלא בכך שהוא נעשה פנוי מספיק לראות משהו שלא ידע מראש, ואפילו לא הצליח לדמיין זאת מעבר לתבניות שבו.
הכותב הוא בעל מכללת "Almaya (עלמיא) - לבינה מלאכותית והיברידית", ועוסק מזה 20 שנה בתורת הקבלה, באופן לימודי ויישומי.