פתיחת פרשת שופטים מלמדת אותנו אל אחד הצווים העקרוניים בתורה: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אלֹקֵיך נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלֹקֵיך נֹתֵן לָךְ" (דברים ט"ז, י"ח-כ').
האברבנאל על הפסוקים שלנו מקשה מדוע צריך לכתוב "לשבטיך" אם כבר נאמר שצריך שופטים בכל עיר ועיר ("בכל שעריך") ומתרץ שזה בא להדגיש כמה עניינים.
העניין הראשון, לפי האברבנאל, שבעוד שבימי משה הוא עצמו מינה את כלל השופטים (כמבואר בפרשת דברים) הרי שלדורות לא הנביא ממנה את נושאי המשרות אלא כל שבט ושבט בוחר מבין הראויים ובעלי הכשירות את השופטים והפרנסים שישרתו אצלו. כמובן הדבר רלוונטי לא רק לשופטים אלא גם לכל בעלי שררה על הציבור או תפקיד ציבורי, ובפרט שררות תורניות כמו רבני ערים וישובים, רבני קהילות ודיינים. אם נשווה לדורנו, לא "גדולי ישראל" הם הצריכים למנות את הרבנים ונושאי המשרות השונות בכל עיר וישוב, אלא תושבי העיר והיישוב הם הצריכים לבחור.
אולם, תושבי השבט אינם יכולים לבחור בכל מי שהם רוצים, אלא האברבנאל מפרט "וצריך עוד שלא יהיו השופטים עמי הארץ כי אם מומחים ובקיאים בדינים וכמו שדרשו 'לפניהם- ולא לפני הדיוטות'. וצריך עוד שמלבד שיהיו השופטים מזרע ישראל וחכמים עוד יהיו בעלי מידות. וכמאמר יתרו 'ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע' ". כלומר הקהל בוחר לפי קריטריונים של גדולה בתורה, מידות טובות ויראת שמיים אמיתית. אם נשווה זאת לימינו, לא ניתן לבחור "סתם אדם" אלא רק מבין בעלי הכשירות התורנית או המקצועית הרלוונטית ובעלי יראת שמיים אמיתית, ישרים, ובעלי מידות טובות.
לא "גדולי ישראל" הצריכים למנות את הרבנים - אלא תושבי העיר צריכים לבחור
עניין שני שכותב האברבנאל "והנה אדון הנביאים ביאר בזה שהשופטים שיהיו בישראל שאין ראוי שימנה אותם המלך ולא יהיו מידו אבל שהעם ימנו אותם רוצה לומר שכל שבט ושבט ימנה את השופטים הראויים בכל עיר מעריהם", אם נתרגם לימינו - שתושבי העיר\ישוב\קהילה הם יבחרו את הממונה מבין הכשירים והראויים ולא השלטון המרכזי. הרי הרב או הפרנס צריך להתאים לאופייה של הקהילה המקומית ולתרבותה, שאיננה תמיד דומה לתרבות השלטון המרכזי.
תנאי נוסף שמציין האברבנאל, המופיע בפסוק הבא, אותו מפרש האברבנאל כמוסב על ממני השופטים ולא רק על השופטים עצמם הינו "ולפי שהמינוי מהשופטים ההם הוא דבר כללי ושלמות הנהגתם ואת העם או רעתם תבא על ידם. הזהיר את השבטים מאד על מנויים שלא ימנו אותם כי אם כפי הראוי ולמי שהוא הגון לכך ולא יחניף הממנה את השופטים פנים לשום אדם למנותו לשופט בהיותו בלתי הגון לכך. ועל זה אמר לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד ואין זה מצוה לשופטים שלא יטו משפט ולא ישאו פנים ולא יקחו שוחד במשפטם כמו שפירשו המפרשים. כי אם לממנים את השופטים בציבור שלא יטו במנויים מדרך המשפט והראוי ולא ימנו אדם להחניפו. וזהו הכרת פנים. ולא מפני שוחד שיתן לממנים כדי שימנו אותו. כי הנה זה באמת יביאהו למנות מי שאינו הגון לשפוט כי השוחד יעוור עיני חכמים. שלא יראה מפני השוחד המום אשר בו וימנה אותו. ויסלף דברי צדיקים רוצה לומר שעם השוחד לא למראה עיניו ישפוט כראוי כי יעוור את עיניו ולא יראה ולא למשמע אזניו יוכיח כראוי. כי אף שיאמרו לו אדם פלוני רשע ויגידו לו ממנו מומין. יסלף אותם לכוונה בלתי נאותה. כדי שעל כל פנים ימנה אותו שנתן לו השוחד".
כלומר, אסור למנות אדם למשרה ציבורית עקב קשרים או שוחד, אלא רק ע"י קריטריון אובייקטיבי המשקלל את הגדולה בתורה, יראת השמיים, מידות טובות והתאמה לציבור בעיר\ישוב. כלומר- לראות אך ורק את טובת הציבור. אם כן אנו רואים את חובת המנהל התקין ככמה מצוות עשה ולאוין מדאורייתא. אולם, אלו לא רק עוד כמה מצוות מדאורייתא, אלא כל הצלחתנו כמדינה תלויה בכך.
ממשיך האברבנאל "הנה צוה שלא יעשה דבר מזה כי תועבת ה' כל עושה אלה ולכן הזהירו על המנוי הזה באמרו צדק צדק תרדוף רוצה לומר הדבר הצדיק והישר אותו תרדוף במנותך האנשים ההגונים לשפוט כי הם במשפט יעמידו ארץ ואם תעשה זה תחיה וירשת את הארץ. רוצה לומר תחיה אתה בנחת ובניך אחריך יירשו את הארץ לפי שעל שלשה דברים העולם קיים. על הדין ועל האמת ועל השלום. וכל זה תלוי בצדקת השופטים ואם לא תעשה כן יהיה בהפך שרשעת השופטים ימיתו הנקיים שבעם והם יהיו סבה שיאבדו מהרה מן האדמה אשר נתן ה' להם". כמבואר בפסוק עצמו, מנהל תקין הוא דרישת חובה למען שרידותה של החברה ושל המדינה היהודית.
ולא זו בלבד, מיד אחרי הציווי למנות אנשי ציבור ראויים, מובאים האיסורים לטעת אשרה (ע"ז) ליד המזבח, להקים מצבה להשתחוות עליה ולזבוח קרבן בעל מום. הסמיכות של הציוויים מלמדת שהיושרה במינוי משרות ציבוריות שקולה לעבודת המקדש. מינוי שאינו הגון מקביל לעבודה זרה במקדש עצמו או להקרבת קרבן בעל מום, שאלו עוונות חמורים המחללים את קדושת המקדש. באותו אופן גם מינוי פוליטי ולא מקצועי מחלל את קדושת הציבור והמדינה.