בדצמבר 1914, תומאס אדיסון, מגדולי הממציאים בהיסטוריה, חווה את הסיוט הגדול ביותר של חייו, של אדם שעמל קשות על מפעל חיים. שריפת ענק פרצה במעבדות ובמפעלי המחקר שלו בניו ג'רזי. בתוך שעות ספורות, עלו באש בניינים שלמים שהכילו שנים של עבודה, אבות טיפוס, רשומות ומחקרי ענק. הנזק כמובן היה עצום ממש.

כשמצאו אותו את אדיסון בן ה-67 ליד ההריסות, ראו שהוא עומד והביט בלהבות. להפתעתו המוחלטת של הבן שהיה שם, הממציא הדגול לא בכה ולא מרט את שערותיו. הוא פנה לבנו ואמר: "לך תקרא לאמא ולחברים שלה. הם לעולם לא יראו עוד שריפה מרהיבה שכזו . "למחרת בבוקר, כשהוא מביט באפר של עבודת חייו, אמר אדיסון משפט שהפך להיסטוריה: "יש ערך עצום באסון הזה. כל הטעויות והכישלונות שלנו נשרפו כליל. תודה לאל, אנחנו יכולים להתחיל הכול מחדש, נקיים לגמרי" .

אדיסון הבין מה שלנו קשה לקבל, שאם הוא ישב וינבור בטעויות ובמה שאבד בלהבות, הוא ישקע בייאוש ולא ימציא שום דבר חדש. הוא בחר "לשכוח" את החסרונות כדי שיוכל לחזור ליצור. התפיסה הזו, מתברר, היא אחד הסודות העמוקים ביותר של חודש אלול.

הסכנה שבספירת מלאי

התחלנו את חודש אלול. את נושא התשובה מעלים בכל שנה מחדש, ומחזקים את הציבור לעסוק בשיפור הדרכים. אך כאן צריכה להישאל שאלה נוקבת: ואם האדם יעסוק בתשובה חודש שלם, יקרא ויעמיס ידיעות מספרי מוסר, ויערוך טבלאות של חטאיו- האם הוא באמת יצליח לתקן את כולם בחודש אחד? האם יגיע "מוכן ונקי" אל הימים הגורליים? עם יד על הלב, ועל אף הרבה מאמץ, קרוב לוודאי שלא.

היוצר ישי ריבו, בשיר "סדר העבודה", מתאר במדויק את המלכודת הפסיכולוגית של חשבון הנפש שאנו מכירים: "וְאִם אָדָם הָיָה יָכוֹל לִזְכֹּר אֶת הַפְּגָמִים, אֶת הַחֶסְרוֹנוֹת אֶת כָּל הַפְּשָעִים, אֶת כָּל הָעֲווֹנוֹת... בֶּטַח כָּךְ הָיָה מוֹנֶה: אַחַת וְאַחַת, וְאַחַת וּשְתַּיִם, אַחַת וְשָלוֹשׁ, אַחַת וְאַרְבַּע... יָשָר הָיָה מִתְיָאֵשׁ, כִּי לֹא יָכוֹל הָיָה לָשֵׂאת אֶת הַמְּרִירות, הַחֵטְא, אֶת הַבּוּשָה, אֶת הַפִסְפוּס, אֶת הַהֶפְסֵד".

יש מקום שבו האדם נדרש לא לשהות בחסרונות שלו, אלא להפך- לשכוח אותם. לעיתים, השכחה הזו היא הכלי היחיד שיכול לחלץ אותו מהבוץ ולתת לו כוח להתקדם.

כשהקב"ה נדבק ב"אמנזיה" שלנו

הרב קוק, בספרו "אורות הקודש" (חלק ג', טהרת מידות הנפש), מציב יסוד רוחני מהפכני. התרגלנו לחשוב ששכחת עוונות היא בריחה מאחריות, אך הרב קוק מסביר שיש בה ערך קדוש:

"יש שטוב לשכוח את העוונות, ועל ידי מה שעושים כן לשם שמים, כדי להתאמץ בעבודה בשמחה, ובהרחבת הדעת בתורה וחכמה... ממילא מידה כנגד מידה, נעשים הם אצל הקב"ה גם כן כביכול בגדר שכחה, 'גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה'- זה מעשה העגל...".

אך מה הכוונה שהעוונות נכנסים לגדר שכחה אצל הבורא? וכי יש אצלו שכחה לפני כסא כבודו? בספר ישעיהו (מט) עם ישראל זועק מפחד ומייאוש" וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי ."העם נזכר בעוונות הכי יסודיים שלו, באותה בגידה נוראה שבה הצביעו על עגל זהב ואמרו: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל". איך אפשר למחוק היסטוריה כזו?

עונה להם הקב"ה, מנחמם של ישראל: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ... גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ". הקב"ה מבטיח: את חטא העגל (שנאמר בו המילה "אלה")- אני אשכח. אבל אתכם, אני לא אשכח לעולם. אל תדאגו, אני לא אתן לטעויות העבר לעמוד בדרככם להיות העם שנועד להאיר את העולם.

להכניס את החטא למגירה

העיקרון הלאומי הזה חל גם על כל אדם פרטי. כשאדם מרגיש ששטף העוונות שלו מחליש אותו, כשהוא מונה אותם ונשבר מהמשקל של הפספוסים שלו, הוא פשוט הופך למשותק. הוא לא מסוגל לתקן.

לכן, יש שלב שבו אדם חייב להפסיק לנבור בחשבון הנפש. לא בגלל שהוא מתחמק, אלא דווקא בגלל שהוא לוקח אחריות. כדי לשכלל את העולם ולהיות חוליה מקדמת באנושות, חייבים שמחה וכוחות יצירה.

זהו האיזון המדויק של אמירת הווידויים שבכל יום, ובוודאי בימים הנוראים: אנו דופקים על החזה ואומרים "אָשַׁמְנוּ בָּגַדְנוּ", ואנו מפרטים "עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּגְבהוּת לֵב". חובה להכיר בטעות ולהתוודות עליה, אבל אסור לשהות בה יותר מדי. השהייה הארוכה מסוכנת משתי סיבות:

הסכנה שבהנאה: התעמקות יתרה בחטא עלולה לגרום לאדם להרהר מחדש בהנאה שהייתה לו בשעת העבירה, ולעורר שוב את היצר.

הסכנה שבייאוש: האדם עלול להשתכנע שהחטא כל כך מושרש בו, שאין לו שום סיכוי לתקן, בטח כשהרשימה מתארכת משנה לשנה.

משמעותה העמוקה של עשיית התשובה אם כך, היא לדעת לפעמים "לקפל" את החטא, להכניס אותו לתוך מגירה סגורה ולהשאיר אותו שם. לא להתעלם ממנו לנצח, אלא להניח לו עד שנצבור מספיק כוח, שמחה ועוצמה פנימית כדי להתמודד איתו באמת. כשנעשה זאת מתוך שאיפה להתקדם ולא מתוך ייאוש, נזכה שהקב"ה יהיה "נוֹשֵׂא עָו‍ֹן", הוא ייקח את החטאים הללו יחד איתנו, ויהפוך אותם למנוף שיעלה אותנו למדרגות שמעולם לא חלמנו להגיע אליהן.

הכותב הינו רב קהילה, מחנך ומשורר