בינואר 2009, טיסה 1549 של "יו אס איירווייז" המריאה מניו יורק ופגעה בלהקת ציפורים ששיתקה את שני המנועים שלה. קברניט הטיסה, צ'סלי "סאלי" סאלנברגר, קיבל החלטה של שניות, נמנע מניסיון חזרה לשדה התעופה, והנחית את מטוס הנוסעים בנחיתת אונס מושלמת על מימי נהר ההדסון הקפוא. כל 155 הנוסעים ואנשי הצוות ניצלו.
קפטן סאלי ידע בתוך ליבו שהוא עשה את הדבר הנכון. הוא היה "נקי" לחלוטין מול המצפון שלו, כי הוא ידע שכל החלטה אחרת הייתה מסתיימת באסון. אבל ועדת החקירה הפדרלית של ארצות הברית ((ה- (NTSB לא מיהרה לחגוג. הם העמידו את סאלי למשפט ולחקירה צולבת. מומחי הוועדה הריצו סימולציות מחשב שהוכיחו לכאורה שסאלי טעה, ושהוא היה יכול להגיע בבטחה לשדות התעופה הסמוכים, במקום לסכן את כולם בנחיתה על המים. סאלי היה בסכנה של שלילת הרישיון ואובדן שמו הטוב.
35 שניות של עיכוב אנושי גרמו לכל טייסי הסימולטור להתרסק
השינוי קרה רק כשהוועדה הבינה את ה"טעם לשבח" של סאלי: הסימולציות במחשב לא לקחו בחשבון זמן תגובה אנושי. כשהוועדה הוסיפה 35 שניות של עיכוב אנושי טבעי בקבלת ההחלטות כל טייסי הסימולטור התרסקו לתוך בנייני העיר. רק ברגע הזה, הוועדה האנושית זיכתה אותו רשמית, והעולם כולו (כולל הממסד) יכול היה לחבק אותו כגיבור. לפעמים מסתבר, אתה יכול לחשוב ולפעול בצורה מסוימת, אך עד שלא יכירו בכך האנשים מסביבך, המעשה יוגדר כלא ראוי.
סיפור אחר לגמרי הגמרא במסכת חגיגה (דף טו.) מספרת על רבי מאיר, מגדולי התנאים, שהיה לומד תורה מפיו של אלישע בן אבויה. רבי מאיר לא למד ממנו רק לפני שאלישע יצא לתרבות רעה, אלא המשיך ללמוד ממנו גם אחרי המרידה הגלויה שלו בקונו, כשהפך ל"אחר".
על המעשה הזה מקשה הגמרא קושיה גדולה. הרי כתוב בספר מלאכי: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא". חז"ל מבארים את הכלל: אם הרב שלך דומה למלאך ה' צבאות- אדם שמקבל עליו נאמנה את תפקידו, ושומר תורה ומצוות ללא עוררין, רק ממנו תוכל ללמוד. אך אם הרב אינו בקו אחיד עם רצון ה', התלמיד אם כך גדול מהרב ואין ללמוד ממנו. כיצד, אם כן, המשיך רבי מאיר ללמוד מ"אחר"?
הסדר הנכון של "שמור ושמעת" כדי להבין את עומק הדברים, אור החיים הקדוש לוקח אותנו אל פסוק מפתח בפרשתנו: "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ".
הוא מציב שתי שאלות מרכזיות על הפסוק: מדוע נאמר קודם "שמור" ואחר כך "ושמעת"? הרי במעמד הר סיני אמרו ישראל "נעשה ונשמע", והשמיעה (הקבלה) קדמה לעשייה? מדוע ההבטחה "למען ייטב לך... כי תעשה הישר והטוב" מופיעה דווקא כאן, אחרי אזהרות על עבודה זרה, ולא בתחילת התורה ככותרת כללית לכל המצוות?
אדם ששומע לדברי חז"ל סולל לעצמו דרך בטוחה
הוא מסביר יסוד עצום: המילה "שמור" מתייחסת לכל דברי התורה שעם ישראל כבר קיבל ממשה רבנו- התורה הכתובה וההלכות הברורות מסיני. המילה "ושמעת" מתייחסת לעתיד: לכל מה שיורו ויאמרו חכמי ישראל במשך הדורות. בכל נושא חדש שיעלה, מהלכות שימוש במיקרוגל בשבת ועד סוגיות של הלכות מדינה.
התורה מבטיחה שדווקא השמיעה בקול חכמים היא זו שתביא ל"למען ייטב לך". כפי שכותב אור החיים: "כי דברים שגוזרים חכמים אינם כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה'- שכל דבריהם רביד הזהב... באמצעות הגדרים והסייגים". אדם ששומע לדברי חז"ל ומקבל את סייגיהם, סולל לעצמו דרך בטוחה ונמנע מכישלון.
הטעות של "אחר" והעונש של רבי מאיר כאן טמון השורש לנפילתו של אלישע בן אבויה. הוא ניסה להסתכל על התורה, וביקש לפרש אותה מגובה העיניים שלו, ללא ההכנעה למסורת ולגדרים של חכמים. דווקא מתוך הגישה הזו, שניסתה לעקוף את "ושמעת", הוא נכשל ויצא לתרבות רעה.
רבי מאיר, לעומתו, ידע לסנן. אך עדיין, עצם הלמידה מאדם שאינו "כמלאך ה' צבאות" גבתה מחיר. הגמרא מספרת שרבי מאיר נענש על כך בעונש רוחני חריג: בעוד שב"ישיבה של מעלה" הקב"ה היה ממלמל ומצטט את כל דברי החכמים, את תורתו של רבי מאיר הוא סירב להעלות על שפתיו.
כל זה עד השינוי שקרה בזכות רבה בר שילא. רבה פוגש את אליהו הנביא ושואל בכאב: "מדוע ה' לא מביא דברים בשם רבי מאיר? האם בגלל שלמד מ'אחר'?" רבה בר שילא מיד מלמד זכות ואומר לאליהו את המשפט המפורסם: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק". הוא ידע לקחת את הטוב ולהשליך את הרע. עונה לו אליהו הנביא: "השתא קאמר (עכשיו הקב"ה אומר): מאיר בני אומר...".
קודם בני אדם, אחר כך שמיים
ברגע שרבה בר שילא סיפק את 'התירוץ', הקב"ה החל מיד ללמד את תורת רבי מאיר. קודם בני אדם, אחר כך שמיים מה התרחש כאן בעצם? מדוע הקב"ה, שבוחן כליות ולב וידע מראש שרבי מאיר התכוון לטוב ואכל רק את ה"תוכו" של הרימון, חיכה שרבה בר שילא יגיד זאת?
אור החיים הקדוש, כמכין אותנו לקראת חודש אלול, חושף כאן יסוד אדיר ביחסי אדם, חברה ואלוקים: "דע כי יקפיד ה' על האדם בעשותו דבר שלא יהיה בו נקי אלא מה' ולא מאדם... ולזה כשעשה ר"מ מעשה זה שהיה למד מאדם שאינו כמלאך, היה ר"מ נקי מה' אבל לא מאדם, כל עוד שלא נודע טעמו אם זך וישר פעלו... ואחר שנאמר בישיבה של מטה טעם לשבח במעשיו, נכנס בגדר 'והייתם נקיים' גם מישראל, ולזה תיכף ומיד חזר ואמר שמעתא משמו...".
אדם לא יכול להסתפק בידיעה ש"ה' יודע למה התכוונתי" או ש"הלב שלי נקי מול אלוקים". אם המעשה שלך נראה רע בעיני בני אדם, ואם לא הסברת את עצמך לחברה, הקב"ה "מקפיד" עליך ואינו מקבל את תורתך. רק לאחר שרבה בר שילא, נציג של "בית דין של מטה", אמר טעם לשבח במעשיו של רבי מאיר, והוא נהיה נקי בעיני הבריות, רק אז הסכים הקב"ה לומר הלכה משמו.
כעת, כשאנו עומדים לקראת חודש אלול, המסר העולה מהדברים הוא שאי אפשר לקפוץ מיד אל "אני לדודי ודודי לי". העבודה מתחילה ב"איש לרעהו". עלינו לנקות את השולחן מול החברים, מול המשפחה ומול החברה. רק כאשר נהיה "נקיים מישראל", נוכל לעמוד שלמים וראויים גם להיות "נקיים מה'".
הכותב הינו רב קהילה מחנך ומשורר ישראלי