פרשת ראה בולטת בשפע המצוות החברתיות שבה, המעניקות ביטוי מעשי לדאגה לחלש ולנזקק. התורה מצווה אותנו שוב ושוב על האחריות ההדדית: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶביוֹן מִקֶּרֶב האָרֶץ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר: פָּתֹחַ תּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ ולְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דברים ט"ו, י"א), לצד האזהרה החד-משמעית: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיֹון" (שם, ז'). מצוות אלו מציבות רף מוסרי גבוה, ודורשות מאיתנו לראות את האחר, ולא לחשוב רק על רווחתנו האישית.
בתוך כך, הפרשה מצווה שורה של מצוות חברתיות וכלכליות קונקרטיות המעגנות את הערבות ההדדית הלכה למעשה. בולטת בהן מצוות שמיטת כספים, שבה נדרש האדם לוותר על חובותיו שעברה עליהן השנה השביעית, ולקראתה אף מוזהרת האזהרה החמורה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשבע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיֹון... וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים ט"ו, ט').
האינטרס שמסתתר במצוות
לצד זאת, התורה דואגת למעמדם של עובדים חלשים, כמו במצוות שחרור עבד עברי לאחר שש שנים, המלווה בציווי רגיש ונדיב להעניק לו "פיצויי פיטורין" נדיבים, הנקראים בלשון חז"ל "הענקת עבד עברי" : "הַעֲנֵיק תַּעֲנֵיק לוֹ מִצֹּאֳנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיקְבֶּךָ, אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ" (שם, י"ד). בנוסף, כאשר מגיעים הרגלים, בהם כולנו מצווים לשמח, מצווה אותנו התורה: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ" (דברים ט"ז, י"א). והדגישו חז"ל "ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך. אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך" (מדרש תנחומא, פרשת ראה, י"ח; רש"י דברים ט"ז, י"א).
אם נשים לב, בכל אחת מהמצוות יש אינטרס כלכלי מתנגש של החזק מול החלש. החזק רוצה לגבות את ממונו שהלווה לעני ללא הגבלת זמן, כדי לממש את זכות הקניין שלו, בעוד העני רוצה הזדמנות ל"התחלה חדשה" בלי חובות אחת לשבע שנים. החזק רוצה לפחות להימנע מלהלוות לעני סמוך לשמיטה כדי שלא יצטרך להשמיט את החוב, אבל אפילו למחשבה כזו התורה קוראת "דבר בליעל". אדם נמכר לעבדות כי הוא היה חייב כסף שהוא לא יכל לשלם, ויתכן שהכסף שווה עבודה של עשורים, אבל אחרי שש שנות עבדות האדון, בעל החוב, חייב לשחררו. בנוסף, האדון חייב גם לתת לעבד, שלא עבד בחינם מלכתחילה אלא תמורת כסף שהיה חייב, רכוש מסוים שבו העבד יוכל להתחיל את חייו החדשים.
אמת, שטכנית לאחר חורבן הבית התקין הלל "פרוזבול" שעוקף את מצוות השמטת החובות, ושאין בימנו דיני עבד עברי וממילא גם דיני הענקת עבד עברי, ולכן בפועל בימנו מצוות אלו לא ישימות ולא מתקיימות. אבל עדיין אנו נדרשים להבין את הרציונאל שלהן. בצורת המחשבה שלנו זה יכול להישמע אפילו מרגיז- מה פתאום שהעשיר יהיה חייב להלוות לעני כשהוא יודע שתיכף החוב ימחק? ועד כדי כך שהתורה קוראת להיגיון הכלכלי הפשוט לכאורה הזה "דבר בליעל", בדומה לכינוי של עובדי עבודה זרה (דברים י"ג י"ד: "יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם"). כמו כן, מדוע לא רק שצריך להגביל את עבודת העבד, אלא שהאדון צריך עוד לתת לו רכוש בצאתו?
בהלכות מתניות עניים (פרק י' הלכה ג') הרחיב הרמב"ם "כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל כמו שנקרא עובד עכו"ם בליעל, ובעכו"ם הוא אומר 'יצאו אנשים בני בליעל', ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל', ונקרא רשע שנאמר 'ורחמי רשעים אכזרי', ונקרא חוטא שנאמר 'וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא', והקב"ה קרוב לשועת עניים שנאמר 'שועת עניים אתה תשמע', לפיכך צריך להזהר בצעקתם שהרי ברית כרותה להם שנאמר 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני' ", מה שמחזק לנו את השאלות שהצגנו לעיל.
"אין נדיב בעולם כמלוה מעותיו"
ספר החינוך, במצווה ת"פ (האיסור להימנע מלהלוות לעני ערב השמיטה) מסביר "משורשי המצווה. לחזק ולקבע בלבבנו מדת הנדיבות, ולהרחיק תכלית ההרחקה מדת הכילות, ואין נדיב בעולם כמלוה מעותיו עם היותו יודע שהזמן קרב להשמיט הלואתו ולהפסידה ממנו אם אולי יארע בו אנס או שום מקרה שלא יוכל לתבע הלואתו קודם שנת השמטה, וכל מבין דרכי התורה ומשיג לדעת אפילו מעט בחין ערכה ידע בברור, כי המפזר ממונו אל הצריכים נוסף עוד, וחושך מישר אך למחסר, כי השם יתברך ידין את האדם לפי מעשיו, ויעניקהו מברכתו כפי התקרבו אליה, ומדת הכילות מחיצה של ברזל בינו ובין הברכה, והנדיבות חלק מחלקי הברכה, ונמצא המתנהג בה שהוא בתוכה, ישמע חכם ויוסף לקח".
אומר ספר החינוך, אדם מקבל מהקב"ה מידה כנגד מידה כפי מעשיו. אדם שנותן לחלש ביד רחבה, גם הקב"ה נותן לו. אדם שעינו צרה באחרים- גם הקב"ה מונע ממנו ברכה. אם נשים לב, כדי לקבל את היסוד הזה צריך להאמין שיש מי שמנהל את העולם בצדק ושהעולם אינו מקרי. מי שעינו צרה בעני בעצם מאמין שהכסף הוא פרי עמלו ולא מהקב"ה, ולכן הוא בעצם סוג של אפיקורוס, ואם כן ברור למה התורה השתמשה לגביו באותה לשון של עובדי עבודה זרה.