"אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה"… (שמות לח:כא). המדרש מספר לנו שמשהסתיימה הבניה, ערך משה חשבון מדוקדק על כל דבר ודבר שנתרם ונכלל במשכן. ומיד נשאלת השאלה, האמנם? משה? הרי עליו יאמר "לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכׇל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃ פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה’ יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה"… (במדבר יב:ז) האם אנחנו חושדים במשה, שלקח דבר מה, או שטעה בחישוב ובבניה?

אך, מסתבר שאין חדש, וההנהגה תמיד הייתה תחת ביקורת גדולה יותר, ולא תמיד בלי צדק. ממשיך המדרש ומספר שמשה שמע את בני ישראל מדברים אחריו כשעבר במחנה. חלק אכן דברו בשבחו, אך חלק הביטו אחריו כשהלך לאוהל, ואמרו דברים "לגנאי… ראה צווארו! ראה שוקיו! ראה כרעיו! אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים!" ממשיך ומסיים המדרש: "כיון ששמע משה כך אמר להם: חייכם (לשון שבועה) משהמשכן נגמר, אני נותן לכם חשבון. שנאמר ‘אלה פקודי המשכן'" (ילקוט שמעוני על התורה תט"ו:א׳).

מיד לאחר מכן, מציינת התורה את שמות הבונים: "וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה’ אֶת־מֹשֶֽׁה׃ וְאִתּ֗וֹ אׇהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ". נשאל, מדוע הוזכרו שניהם, ומדוע לא נכתב אחרי שמות שניהם שעשו "אשר צווה ה’ את משה"? אך בצלאל ואהליאב היו שונים זה מזה כמו ששבט יהודה שבט דן היו שונים זה מזה.

פרשת פקודי: אי אפשר לבנות מקום לשכינה בלי כל חלקי העם

ֿהמלך הראשון שלנו הוא שאול משבט בנימין, אך כשהמלכות מתגבשת, היא עוברת משבט בנימין השוכן מצפון לירושלים, לשבט יהודה השוכן יותר דרומה. במקביל, שבט דן עובר לצפון, אולי בצעד סמלי של התנגדות למסגרות מימסדיות. מהיותו "בן השפחה" ומאז מקרה המקלל (ויקרא כד:י-יד), שבט דן מייצג את הטיפוס היותר אנרכיסט ואינדיבידואליסט, בשעה שמשבט יהודה באה שושלת המלוכה של דוד, ועל שמו נקראה בהמשך הממלכה הדרומית.

במדרש אנחנו מוצאים: "א"ר חנינא בן פזי: אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה, ואין לך ירוד מן שבט דן שהיה מן השפחות… שגדול וקטן שוין לפני הקב"ה. א"ר חנינא: לעולם אל יגיס (יתגאה) אדם בכבודו, המשכן נעשה בשני שבטים אלו, ואף בית המקדש כן עשוהו – שלמה מיהודה וחירם מדן…" (תנחומא, פרשת כי תשא י"ג).

שוב אנחנו מקבלים תזכורת, למקרה שכבר שכחנו את בניית המשכן המשותפת, ואת "לך כנוס" של מגילת אסתר. יתכן שהתזכורת חוזרת, שוב ושוב, כי הדברים מאתגרים עבורנו, כאז כן עתה. ואף על פי כן. הנה, אי אפשר לבנות מקום לשכינה בישראל בלי שותפות של כל הכוחות בעם, גם אם הם מנוגדים לחלוטין זה לזה ולא תמיד, ואולי אף פעם לא, מסכימים זה עם זה. דבר זה משתקף שוב בפסוק "ויהי המשכן אחד" (שמות ל"ו, יג): המשכן עשוי מחלקים, צבעים וחומרים רבים ושונים, אך כדי שיתקיים, צריך את כולם, בדיוק כמונו.

הספר השני בתורה מסתיים בפסוק: "כִּי֩ עֲנַ֨ן ה’ עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כׇל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכׇל־מַסְעֵיהֶֽם" (שמות מ,לח). באותו הפסוק, גם המשכן - הנייח יחסית, וגם המסע הנייד הם חלק משלם אחד. רש"י על הפסוק הזה אומר: "בְּכָל מַסָּע שֶׁהָיוּ נוֹסְעִים, הָיָה הֶעָנָן שׁוֹכֵן בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יַחֲנוּ שָׁם; מְקוֹם חֲנִיָּתָן אַף הוּא קָרוּי מַסָּע…. לְפִי שֶׁמִּמְּקוֹם הַחֲנִיָּה חָזְרוּ וְנָסְעוּ, לְכָךְ נִקְרְאוּ כֻלָּן מַסָּעוֹת".

פרשת פקודי: החניה היא חלק מהמסע

יכולנו לחשוב שמסע וחניה הם שני דברים שונים, בין אם זה בטיול או בחיים. אדם יכול להגיד, 'עבדתי כך וכך שעות ואחכ נחתי ולא עשיתי כלום'… לטענת רש"י, החניה היא חלק מהמסע, בדיוק כמו שהמרחב בין התווים הוא חלק מהמוסיקה, הלבן בין האותיות הוא חלק מהכתב, השבת וימי החול הם חלק מאותו השבוע, ואנשים "אחרים" הם חלק מהעם הזה, ועדיין, הכל הוא חלק מאותו מסע משותף. עם סיום ספר שמות נזכר גם בדבריו של הרב צבי יהודה קוק שלימד שספר ויקרא הוא "תורת הבית" וספר במדבר הוא "תורת הדרך". יכולנו לחשוב שקבלנו את התורה לזמנים שאנחנו ישובים בנחת בבית, אך בדרך, בעת מלחמת ההישרדות, אין תורה ואין כללים. ואולי להיפך: בבית, אני יכול לעשות מה ש"בא לי", אבל בחוץ אתנהג יפה… אך לא. תורה אחת ויחידה נתנה לנו.

לפני כחודש שרנו בשמחה - מי שנכנס אדר, מרבים בשמחה" (תענית כט:א), ורש"י שם מוסיף: "ימי נסים היו לישראל פורים ופסח". את השמחה שהתחלנו באדר, אנחנו רוצים להמשיך גם לחודש ניסן. שיהיה זה חודש טוב ובשורות טובות, ושבת שלום.