"עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ... וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ."

חז"ל קושרים בין פרשת בנות צלפחד לבין הרגע שבו מבין משה כי הנהגתו עומדת להסתיים. דווקא בשעה זו, כאשר נגזר עליו שלא ייכנס לארץ, אין הוא מבקש על עצמו. הוא אינו מערער על הדין ואינו מתחנן לשנותו. דאגתו היחידה היא לעתידו של העם.

לכן הוא מתפלל: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה... אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם... וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".

הדרישה המהפכנית של משה רבנו

לכאורה, זוהי תפילה פשוטה למינוי מחליף ראוי. אולם הספרי חושף את עומקה: "אשר יצא לפניהם אשר יוציאם ואשר יביאם - לא כדרך שאחרים עושים, שהם משלחים חיילות, והם באים לבסוף... אשר יצא לפניהם - בראש. ואשר יבוא לפניהם - בראש... אשר יצא לפניהם - בגדוד. ואשר יבוא לפניהם - בגדוד". (ספרי)

משה אינו מבקש רק מצביא מוכשר, או מנהיג רוחני או מוביל כלכלי או התישבותי; הוא מבקש רועה שיצא בראש העדר. הוא מבקש מצביא שיצא עם צבאותיו אל השטח.

מדוע? וכי כישוריו הצבאיים של המנהיג הם העיקר?

נדמה שהתשובה אחרת. אין זו דרישה לגבורה בלבד, אלא לחיבור ולהזדהות במלא מובן המילה. דווקא מי שנושא עם העם את מחיר ההכרעות, מי שפוגש את שדה הקרב, את הפצועים, את השכול ואת העייפות, מסוגל לראות נכוחה את צורכי הדור ולכוון את העם מגיא צלמוות לנאות דשא. הנשיאה בנטל איננה רק חובה מוסרית; היא תנאי ליכולת להנהיג. מי שאינו חולק את גורל העם, עלול לאבד גם את היכולת להבין את כאבו.

לכן מדמה משה את המנהיג לרועה. רועה אינו רק מוליך את העדר; הוא חי בתוכו. הוא מכיר כל כבשה, חש בחסרונה ומרגיש בכל סכנה. גם הוא עם העדר בצרה - וסכנתם - סכנתו. משום כך הוא גם יודע לאן להוליך. ההנהגה נולדת מן השותפות בגורל, לא מן המרחק ממנו.

רעיון זה מטיל אור כואב על אירועי השבוע. ביום האלף למלחמה, בשעה שהצבא מתריע פעם אחר פעם על מחסור חמור בכוח אדם, קידמה הקואליציה שורת חוקים שנועדו לבצר את אי-גיוסם של החרדים: חוק המעונות, החוק המונע מעצר עריקים, ומעל הכול - "חוק יסוד: לימוד התורה".

כשלעצמו, לימוד התורה הוא משוש חיינו ולכאורה החוק הוא ברכה. אולם דווקא משום כך צורמת נשיאת שמה של התורה לכלי פוליטי שנועד לעגן פטור מגיוס. זאת בשעה שצה"ל מתקשה לעמוד בנטל והמשרתים זועקים לחילוף. אין כאן מאבק בין תורה לצבא. להפך.

מובילי החוק ודורשיו אינם מסתירים את מגמתו - יסודו בנסיון למצוא דרך לאפשר חוקית את הפטור משרות צבאי לחרדים - ותכליתו להיות בסיס להטבות ולזכויות ולפטורים בתחומים נוספים.

השאלה שמציבה פרשת פנחס איננה רק מי ינהיג, אלא מאין ינהיג. האם מתוך שותפות בגורלו של העם, או מתוך ריחוק ממנו. האם מתוך היכרות עם מחיר ההכרעות, או מתוך מגדל שן הפטור מלשלם אותן.

רק מי שנושא את הנטל יחד עם הציבור יכול להוביל אותו

על רקע זה בלטו ארבעת חברי הכנסת מן הקואליציה שהתנגדו לחוק: שרן השכל, יולי אדלשטיין (שהוא אולי היחיד בכנסת שסיכן את חייו עבור לימוד התורה בברית המועצות) דן אילוז וסא"ל (במיל') הרב משה סולומון. בדבריו לאחר ההצבעה סיפר הרב סולומון כי הוסמך לרבנות, שירת כקצין, ובשלוש שנות המלחמה השתתף במאות לוויות וניחומי אבלים. הוא תיאר כיצד מצא שוב ושוב ספרי לימוד בין חפציהם של לוחמים שנפלו בקרב. שותפות הגורל שלו עם עם ישראל לא אפשרה לו לתמוך בחוק הזה.

בדברים אלה של הרב משה סולומון טמון ההבדל כולו. רק מי שנושא את כאבם של הלוחמים ואת אהבת התורה כאחד, מסוגל לראות את המציאות בשלמותה. משה רבנו מבקש מנהיג שרוחו נטועה בתוך רוחו של העם. מנהיג שאינו רק רועה, אלא גם רואה נכוחה. משום שרק מי שנושא עם הציבור את הנטל, יוכל גם להוליך אותו בדרך הישרה.

ה' ממנה למנהיגות הצבאית הלאומית את יהושע "איש אשר רוח בו". היקומו עוד מנהיגים אשר רוח בהם ויתקנו בטרם יהיה מאוחר מדי?

הכותבת היא ממובילות פורום שותפות לשירות.