בשנת 1847, במחלקת היולדות בבית החולים בווינה, התמודדו עם מגפה קטלנית. נשים רבות מתו ממה שכונה אז "קדחת משכב הלידה". רופא צעיר בשם ד"ר איגנץ זֶמֶלְוַויְיס החל לחקור את התופעה, והגיע למסקנה שהרופאים עצמם הם אלו שמעבירים את המחלה. כמובן בלי כוונה, אבל הם היו עוברים מחדר נתיחת הגופות למשל ישירות לחדר הלידה, בלי לשטוף קודם את ידיהם.

לכן הוא דרש שכל רופא ישטוף ידיים בתמיסת כלור לפני שהוא ניגש ליולדת. ובהתאם באמת התמותה צנחה לאפס. ואם היינו מצפים הממסד הרפואי ישמח מדרישתו וההמסקנה אליה הגיעה, הרי שהם דווקא יצאו כנגדו, הרי לא ייתכן שהוא יצא כנגד האנשים המכובדים באותו התקופה, לכן הם לעגו לו, החרימו אותו, ולבסוף גם גרמו לפיטוריו.

אז נכון, זמלווייס איבד את שמו הטוב, את משרתו ואת מעמדו החברתי, אבל למרות הכל, הוא החליט לעמוד על האמת שלו מתוך רצון אחד בלבד: להציל חיים ולעצור את המגפה.

לעצור את המגפה: המחיר של מעשה לא פופולרי

הסיפור הזה מזכיר לנו את שמופיע בפרשה, אל אחת הסצנות הדרמטיות ביותר בתורה.
מגפה איומה משתוללת במחנה ישראל בעקבות החטא עם בנות מואב. ואל מול הנהגת העם, נשיא שבט מכובד (זמרי בן סלוא) עושה מעשה תועבה בפרהסיה.

אז מגיע פנחס. הוא אינו חס על כבודו של נשיא השבט, מתעלם ממה שיגידו עליו, ולוקח רומח בידו כדי לעצור את המגפה. המעשה של פנחס, אם נודה על האמת, היה לא פופולרי. לא זה מה שיזכה אותו כנראה בראש מצעד "אנשי השנה" של אותה תקופה, וגם בו אנשים רבים זלזלו בו והזכירו לו את ייחוסו הבעייתי מצד אימו. ופנחס? לא חיפש מחיאות כפיים, לכן כשהוא רואה שכבוד שמיים מוטל בקרן זווית ומתבזה, הוא קם ועושה מעשה.

וזו התגובה של אלוקים למעשה שלו: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם... בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם".

אגו מול אמת

מעבר לברית השלום ואריכות הימים המגיעה אף אל תוך ימי השופטים, פנחס זוכה לדבר נוסף בספר התורה, שקל לפספס בשל קטנותו (תרתי משמע). האות י' בשמו של פינחס נכתבת בספר התורה כשהיא קטנה מהרגיל (יו"ד זעירא). מדוע?

האדם הנוסף היחיד שאנו מכירים שהוקטנה אות בעבורו הוא משה רבינו, "הָעָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם". משה ביקש שהאות א' תוקטן במילה "ויקרא", כדי שלא ייראה כאילו ה' קורא לו קריאה של חיבה כמלאך, אלא כביכול פוגש אותו במקרה ("ויקר"). אז האם הקטנת האות אצל פנחס נבעה גם היא מענווה?

הרש"ר הירש (רבי שמשון רפאל הירש) מציע רעיון מופלא על משמעות האות י' הקטנה הזו: "ייתכן ששמו המקורי היה "פנחס", אך לאחר מעשה גבורתו נתווספה יו"ד לשמו, ומאז והלאה הוא נקרא "פי נחס" - "נחס" היינו "נחץ". כדי לבאר ש"פי (היינו פי ה') נחץ (דחף) אותו לכך", הוא היה "נחוץ" למעשה על ידי פי ה'. שכן הקנאות לדבר ה' היא לבדה הייתה הסיבה למעשהו".

זוהי המהות של קנאות טהורה. קנאות אנושית רגילה, כפי שאנו פוגשים מדי פעם, מונעת לעיתים קרובות מאגו, מכעס, מתחושת צדקנות ומרצון להרגיש גדול. אבל פנחס עשה את ההיפך. הוא הקטין את עצמו, מיעט את ה"אני" שלו (היו"ד הקטנה), כדי לפנות מקום אך ורק ל"פי ה'". הוא פעל מתוך דחיפות שמימית, בלי שום נגיעה אישית.

קריאת השכמה לחברה אבודה

פנחס אינו רק איש של רגע אחד, הוא בא לתת אמירה לדורות. הוא מציב מטרה ומניע את העם להיזכר בייעודו, ומונע ממנו לאבד את עצמו לדעת. הוא מסרב לשתוק כש"אדם מכובד" פועל בצורה לא ראויה, ומסרב להצטרף לניסיונות ההשתקה או ההצדקה החברתית.

כותב על כך הרש"ר הירש דברים נוקבים: "חברה שאין בה מי שמוסר נפשו למען דבר ה', הרי היא אבודה לה', ובכך אבודה גם לעצמה ולעתידה... הדבר נכון במיוחד לגבי חברה יהודית, בישראל, אשר עצם קיומה תלוי בתיבת "לי", שאותה אמר ה' על ישראל... ישראל הוא "של ה- או שהוא חדל מלהתקיים".

אנחנו שייכים לקדוש ברוך הוא, אבל זה עובד רק בתנאי שאנו משייכים אותו באופן פעיל אל תוך חיינו, אל תוך המרחב הציבורי והפרטי שלנו.

הכותב הינו רב קהילה, מחנך, ומשורר ישראלי