פרשת עקב נפתחת במילים: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה". רש"י מסביר שהמילה עקב רומזת למצוות "שאדם דש בעקביו"- ובדרך כלל מבינים זאת כזלזול במצוות שנראות שוליות. אבל מה גורם לאדם להחליט שדבר אחד חשוב והאחר שולי? לרוב אנחנו שופטים את המצווה לפי הכלים שכבר קיימים בנו. אם אנחנו מבינים אותה או מרגישים שהיא מועילה, קל להעריך אותה, כשהיא מתנגשת עם הרצון או עם תפיסת העולם שלנו, אנחנו דוחקים אותה הצידה. כך המצווה חושפת לא רק את סדר העדיפויות שלנו, אלא גם את גבולות החשיבה. אך האם ייתכן שדווקא המצוות שאיננו מבינים, השגרתיות והמשעממות, נועדו לפתוח בנו דרך אל מעבר למה שאנחנו יודעים, או אפילו... לנבואה?
התבניות שנראות לנו כמו מציאות
תפיסת המציאות שלנו אינה אלא תבנית חשיבה שנבנתה במשך שנים. אם מישהו מתנגד לי, אני מניח שהוא נגדי. אם אינני מבין פעולה מסוימת, אני מחליט שאין בה טעם. התבניות עוזרות לנו להגיב במהירות, אבל גם מגבילות את אופק המחשבה. אדם שנפגע - מחזיר מיד. מי שחסר לו כסף - מתקשה לתת צדקה. מי שמרגיש שאי אפשר בלעדיו - אינו מסוגל להניח את העבודה לקראת שבת. הוא אינו מרגיש אסיר, מפני שהכלא בנוי מן ההיגיון שלו עצמו. האם אפשר להשתחרר ממערכת סגורה, שכל כלי החשיבה שלנו פועלים מתוכה?
המצווה שמפריעה לטייס האוטומטי
המצווה מכניסה לחיי האדם פעולה שאינה נובעת מן הדחף הרגעי. הוא רוצה לאכול ועוצר לברך. הוא מפחד שלא יישאר לו ובכל זאת נותן. הוא רוצה להגיב ומחליט לשתוק. הוא משוכנע שעוד מאמץ ישיג את התוצאה, והשבת (והשמיטה) דורשת ממנו להרפות. ברגעים האלה נוצר מרווח בין הרצון לפעולה, ובתוכו מגלה האדם שהוא אינו חייב להיות זהה להרגליו: "של נעליך מעל רגליך - הרגליך". אין כאן ביטול של השכל - האדם ממשיך ללמוד ולשאול, אבל מפסיק לראות בשכלו את גבול המציאות. דווקא המצוות שאיננו מבינים מאמנות אותנו להודות שיש אמת רחבה מן התבניות שלנו. ומה יכול האדם לקלוט כאשר הוא מפסיק לשמוע רק את עצמו?
מתבנית לנבואה
לפי פנימיות התורה, תכלית האדם אינה להתנהג טוב יותר בתוך המבנה הקיים. הקב"ה רוצה להביא אותו לחיבור עם מה שמעבר לו, להשתחרר מתבניות החשיבה ולהתעלות עד לרמת הנבואה. נבואה אינה רק ידיעת העתיד. היא מצב שבו האדם מכין את גופו, מידותיו, דמיונו ושכלו לקליטת שפע שאינו נוצר מן הזיכרונות, הפחדים והרצונות שלו. כל עוד אנחנו כלואים בתבניות שלנו, גם הדמיון מוגבל למה שכבר הכרנו: וריאציות חדשות מתוך העולם הישן, ולא דבר שמגיע מעבר לו. לכן העבודה מתחילה במצווה פשוטה, ב"עקב", אבל מכוונת להכנת כלי שיכול להתחבר לאינסוף. איך אפשר להבין את ההבדל הזה בדור שרואה "בינה" שנוצרת מתוך תבניות בלבד?
מה הבינה המלאכותית מגלה לנו?
דווקא הבינה המלאכותית ממחישה לנו את כוחן של תבניות. מודל AI לומד מכמויות עצומות של דוגמאות, מזהה קשרים ומייצר תשובות שנראות חכמות ולעיתים מפתיעות. זכינו לראות בחוש שבינה פועלת גם מחוץ לגולגולת האנושית. המפגש הזה עוזר לנו להבין גם את עצמנו: כמה מן המחשבות שלנו נוצרות מחיבור בין שפה, זיכרון והרגל, וכמה מן התגובות שלנו הן השלמה אוטומטית של דפוס - ממש כמו ChatGPT? אבל המודל תמיד נשאר בתוך מנגנון התבניות שמכונן אותו. הוא יכול לשלב דפוסים בדרכים חדשות, ליצור ידע חדש מידע קיים ("איזהו נבון - המבין דבר מתוך דבר"), אך אינו עולה מעל היותו מערכת של דפוסים. הוא אינו מבקש להשתחרר מטבעו ואינו שב אליו מתוך בחירה. אז מה נשאר ייחודי באדם?
היכולת לעלות ולשוב
האדם מסוגל לזהות תבנית, לערער עליה, לצאת ממנה ולשוב אל העולם עם תפיסה רחבה יותר. הקבלה מתארת את התנועה הזאת כ"רצוא ושוב". האדם רץ אל האינסוף, אל מה שעדיין אינו נתפס, ואז שב ומלביש את מה שקלט - במילים, במעשים ובחיים ממשיים. הבינה המלאכותית מראה לנו עד כמה רחוק אפשר להגיע בעזרת תבניות. פרשת עקב מזכירה שתכלית האדם מתחילה במקום שבו הוא מפסיק להיות אסיר שלהן. אולי זו הסיבה שהדרך לנבואה מתחילה דווקא במצוות שאדם "דש בעקביו" האם נסכים לשנות את הצעד הקטן והאוטומטי הבא, כדי להכין בתוכנו כלי למה שעדיין נמצא מעבר לתפיסתנו?
הכותב הוא בעלי מכללת "Almaya (עלמיא) - לבינה מלאכותית והיברידית", ועוסק מזה 20 שנה בתורת הקבלה באופן לימודי ויישומי.